השארתי מבט מקובע על ריצפת האוטובוס, כאילו היא היתה המפלט
האחרון לעיניים התוהות שלי.
הרגשתי כאילו כולם שמעו את הויכוח שלנו, וכולם נועצים בי
מבטים, חלק מבינים, חלק סולדים, ואני , מקובעת על הריצפה. ככה
שאני אראה מועסקת בשלי, ככה שכמה שיותר מהר כולם ישכחו ויתעמקו
במשהו אחר...
ואחרי חצי דקה, באמת, רק הוא המשיך לנעוץ בי מבטים אז הוא
כאילו ניסה להשכיח  הכל, ושאל, " מה השעה  "
ואני, כמו שכל הנוסעים כבר שמעו לא אוהבת להסתובב סחור סחור,
ישר לנקודה, ושאלתי, "למה בכלל התקשרת, פתאום?! , לא חשבת לרגע
שאולי זה יהיה לי קשה, רק רצית לפרוק עול".
באותו רגע נראה לי שאפילו הנהג היה שקוע במונולוג הקטן שהתפתחת
באחורי האוטובוס שלו, כי הוא  השתיק את המיזוג.
"את הבן אדם היחיד שאי פעם יכולתי לדבר איתו, היחידה שאהבתי.
ה... " חתכתי אותו לפני שהוא ימשיך ," כשאוהבים, רועי, לא
משקרים, כשאוהבים לא מתקשרים אחרי שנה רק בשביל יעוץ, כשאוהבים
לא עוקבים אחרי מישהו כדי לעשות לו רגשות אשמה.  כשאוהבים".
בתחנה הקודמת עלה כרטיסן, שכבר מזמן שכח שהוא צריך לרדת...
הוא התקרב עלי בצעד אחד וניגב את הדמעות שהתחילו להתגלגל במורד
הלחיים, במגע החם שרק לו יש, שתמיד השכיח ממני כל כעס וכאב
שתמיד התחפר לתוכי ותפס את המקום של כל רגש אחר וחימם אפילו את
העפעפיים .
המשכתי בשלי מבט בריצפה , תפסתי לו את היד באחיזה חדה והדבקתי
אותה על החזה שלו, ועניתי בלי להציץ בשעון " השעה שאני אמשיך
הלאה ושאתה תמצא חיים " .
וכל הנוסעים לקחו נשימה עמוקה, נעצו בי מבטים  לראות מה יהיה
המהלך הבא שלי, והאוטובוס נעצר בתחנה ואני ירדתי באמצע שום
מקום , בלי לדעת בכלל איפה אני , והוא עמד במקום עם פה פעור
ויד לחה דבוקה לחזה, כמו תמיד לא מבין מה הוא עשה לא בסדר
וחושב מה הוא יעשה לבד.
עכשיו אני מחכה לאוטובוס הבא שיעבור ושם. אף אחד לא ישים לב
אלי, וכולם יתקעו מבטים זועמים באמא עם התינוק הבכין, והוא, בו
ינעצו מבטים כל הדרך הביתה.