עכשיו אני יודע שטעיתי,
עוד לא פגשתי אותך.
אולי באמת
את מעט נמוכה,
קצת עצובה ומנומשת,
אף פעם לא בטוחה בעצמך,
תמימה ורגישה
עמוקה ואמיתית
ותמיד טיפה מרוחקת.
מסתורית.
אבל עכשיו אני יודע,
זו לא היית את.
לפעמים אני חושב
שאוכל לפגוש אותך
רק במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי,
רוקדת לצלילי הלילה
מביטה בירח ורואה בו
את מה שאני יודע שאמורים לראות בו
אבל אף פעם לא מצליח.
יחד נצעד ברחובות, נלטף את הגבולות
ורק שנינו נתקיים. אני, את והכוכבים.
החירות האמיתית.

את בטח מקלפת מעצמך עכשיו שכבה נוספת של שפיות, מתכוננת.
מדמיינת אותי משתגע באיטיות בדרך אלייך,
עוצמת עיניים ברוגע
ויודעת שיש מקום אחד ששמור רק לנו במחלקה הזו,
ובסוף נגיע אליו שנינו,
ביחד.