מוצי ראה את אחות שלו כשהיא נדרסה. היא הייתה בת שמונה כשחצתה
את הכביש בדרך לפסיכולוגית במרכז האיזורי ומשאית של תנובה
הורידה לה את הראש. הוא ירד אליה, ניגב לה את הפנים וסחב אותה
למרפאה האזורית שם קבעו את מותה.

בלוויה שלה כל המשפחה עמדה בצל עם משקפי שמש כהים ובגדים
שחורים. כל החברים הסתכלו עליהם ביראת כבוד ופחד. משהו מוזר
במשפחה הזאת. גם ברגעים סוריאליסטיים כאלה הם דואגים להיראות
כל כך "כמו שצריך".

אני עמדתי בצד עם כל החברה מהשכבה ועם מיכוש. עמדנו קצת רחוק
אבל דאגתי שיהיה לי קשר עין עם מוצי. ראיתי כיצד עיניו מחפשות
אותי עד שלבסוף מצאו מנוחה כשנפגשו במשקפי השמש הכהים שלי.
חיבקתי את מיכוש מאחורה ושילבתי את ידי בידיה. ניסיתי לחייך אל
מוצי אבל הוא כבר העביר את תשומת ליבו אל אימו שהתייפחה אנושות
אל מול הארון המורד אט אט לאדמה למולם.

אחרי הקדיש מוצי לקח את הגיטרה ושר את "שיר לשירה". אצבעותיו
החליקו על המיתרים בשלמות מהפנטת. דרך עיניו הכחולות יכולת
להביט בכל העולם שרוע לרגליך בהכנעה. אישוניו נראו כמו חורים
שחורים בשמיים. לפעמים משך באפו ואז קולו נרעד מעט. כל רעד
ורטט ריחפו בחלל בית הקברות ומיאנו לעזוב. מפעם לפעם ראיתי
כיצד הוא שולח אלי מבטים, כאילו מנסה לקבל את אישורי. בכל פעם
שהביט בי עברה בי צמרמורת. בכל עיוות מיתר התערבלו בתוכי אלפי
רגשות וכל אות והברה שיצאו מפיו כמו החרישו את אוזני. קולו
הבוטח חדר עצמות, מחסומים, מחשבות ושאלות ומילא את כל חלל הבטן
עד שלא יכולת לעשות דבר חוץ מלבכות.

לאט לאט כל החברים התחילו לבכות. גם אני בכיתי וראיתי שמיכוש
ממצמצת מהר ויוצאות לה דמעות. היא לבשה חולצה שחורה וצמודה
ומכנסיים פשוטים ורחבים. מבעד לקפלי הבד יכולתי להבחין בירכיים
היפות שלה. אחרי שנגמר השיר אמרתי לה שאני אוהב אותה. ככה סתם
באמצע הלוויה. היא היתה יפה בלוויה של אחות של מוצי. כולנו
היינו יפים.

מוצי הגיע אלינו כשהיינו בכיתה ג'. אני זוכר שהתחיל שיעור לשון
ובדיוק אז, כשלמדנו איך קוראים קמץ, הוא נכנס לכיתה ואמא שלו
מאחוריו והמורה אמרה שזה מרדכי והוא הילד החדש שילמד איתנו.
ואז היא שמה שולחן וכיסא בצמוד אלי ומאז אני ומוצי ביחד.

בהתחלה לא סבלתי אותו כי הוא היה מסריח והוא דיבר לא מובן.
והוא הצליח בחשבון. יום אחד, בשיעור ספורט כולנו סגרנו אותו
בחדר המזרונים של אולם הספורט והורדנו לו את התחתונים כדי
לראות אם הוא יהודי או לא. אחר כך בשיעור תנ"ך אמרנו למורה
שמרדכי לא באמת יהודי ושאסור לקרוא לו ככה. המורה אמרה שאפשר
לקרוא לו מוצי במקום, אז כתבתי שלט ושמתי על השולחן שלו כדי
שכולם ידעו איך קוראים לו ושלא יתבלבלו.

בכיתה ה' כבר היינו חברים די טובים. הוא למד עברית וכבר לא
דיבר עם ר' מתגלגלת. היינו עושים תחרויות במסלול הריצה וכל פעם
מישהו אחר ניצח. כשישבנו ביחד במבחנים הוא היה נותן לי להעתיק
בחשבון ואני נתתי לו בתנ"ך. שירה נולדה אז והייתי אצלו בבית
כמעט כל יום.

סיימנו יסודי ביחד, תיכון ביחד ועכשיו צבא ביחד.

ביחד...

כשישבנו בבית של ההורים של מוצי, אמא שלו אמרה ששירה היתה
הילדה הראשונה שלה שנולדה בישראל ועכשיו היא גם הראשונה שמתה
בישראל. היא התחילה לבכות וביקשה ממוצי שלא ילך יותר לצבא. היא
אמרה את זה ברוסית אבל מוצי סיפר לנו את זה אחר כך כשישבנו
בדירה שלו. הוא הכין קפה לשלושתנו ואמר תודה שהגענו ללוויה
ושעכשיו הוא יודע שיש לו באמת חברים טובים בקיבוץ. אמרתי לו
שבשביל זה יש חברים. הוא שם את פינק פלויד וגלגל ג'וינט שמן.
כשגילמור התחיל לשחק בגיטרה הוא הדליק את הג'וינט והתחיל
להפריח טבעות ריחניות.

אמרתי לו, שבפעם הראשונה ששמעתי על מה שקרה, שאלתי למה שירה
הולכת לפסיכולוגית. לא היתה לה שום סיבה ללכת לשם. הרי הכל
סביבה היה בסדר גמור. היא אפילו הצליחה בלימודים. מוצי אמר
שאמא שלו החליטה שהיא צריכה ללכת וזהו. גם הוא היה צריך ללכת
לפסיכולוג כשהיה קטן והוא לא הבין למה. במשך שעה הוא היה יושב
ובונה בלגו או בקוביות או בחימר או שהוא סתם היה מצייר ציורים
בגואש וצבעי ידיים, ואז היו שואלים אותו כל מיני שאלות על הבית
ועל הכיתה. אבל זה היה ברוסיה והוא לא מבין למה גם בארץ צריכים
לעשות את זה. הרי פה לכולם יש את אותן הצרות.

גם אני הדלקתי ג'וינט ומוצי ואני הורדנו חולצה כי היה לנו חם.
ישבנו שרועים על הרצפה אחד מול השני כאשר אגלי זיעה מחליקים על
שרירינו העייפים ומסורבלים מאותו יום קשה שעבר. מיכוש אמרה
שאנחנו דומים ושאולי זה בגלל שכל הזמן היינו ביחד ושכל מה
שעשינו, עשינו ביחד. הסתכלתי אל מוצי בעיניים אבל הוא הסתכל על
התקליט שמסתובב בפטיפון.

אני השתרעתי אחורה על אחד המזרונים ומיכוש התרווחה על בטני.
ליטפתי לה את השיערות ואמרתי לה עוד פעם כמה שאני אוהב אותה.
מוצי המשיך להביט בתקליט. האור הנמוך רק הוסיף למועקה שהיתה
באוויר. החום עמד במקום והמזגן אפילו לא ניסה לעשות שום דבר
כדי להזיז אותו. העשן התערבל והמחנק כבר היה כמעט בלתי נסבל
אבל אני נשארתי שם כי הייתי עם שני האנשים שאהבתי.

מוצי שיחק קצת בעטיפה של התקליט ואמר שהוא מחכה כבר שהצבא הזה
יסתיים כדי שיוכל לברוח מכאן לתל אביב. מיכוש שאלה אותו מה יש
לו לחפש שם והוא אמר שאת עצמו. מיכוש שאלה אם הוא מחפש חברה
ומוצי לא ענה. מיכוש שאלה אותו מה הוא אוהב אצל בחורות ומוצי
לא ענה.

הרגשתי קצת מבוכה ואמרתי למיכוש שתעזוב אותו. אבל מיכוש שאלה
אותו אם הוא חושב שהיא יפה. לפתע ראיתי כיצד עיניו של מוצי
מופנות אלי והן נראו לי יפות מתמיד. גופו התרומם ממקום רבצו
ושפתיו המסותתות התנועעו. הוא החדיר בי מבט ואמר שאני יפה.
אמרתי לו שגם הוא יפה. וגם הספסל בחוץ יפה. ומזג האוויר יפה.
והשיר שהוא שר היה כל כך יפה. גם מיכוש יפה. ושירה היתה
יפהפיה. ואז שתקתי.

וגם המוזיקה השתתקה.

מוצי ואני הבטנו אחד בשני בעיניים ובינינו בקע קולו של ווטרס:
Remember when you were young... מוצי מחה שתי דמעות ומיכוש
רצה לחבק אותו. הוא החל להשתנק על כתפה אך בסופו של דבר נכנע
לבכי שיבוא. אני הרגשתי כיצד כל הרגשות מתפקעים לי דרך הגרון,
מתגלגלים במחילות האף ונשפכים החוצה מבלי שאוכל לרסנם. חיבקתי
את שניהם ונשקתי למוצי על מצחו.

בטיול השנתי של כיתה ד' ישנו בקיבוץ מעיין ברוך. יצאנו ארבעה
ילדים לטייל קצת בקיבוץ ומוצי עקב אחרינו. כל פעם אחד מאיתנו
פנה אחורה כדי להבריח אותו אבל הוא תמיד חזר. ממש כמו חתול.

הגענו לפינת החי שלהם שהיתה הרבה יותר קטנה משלנו. היו שם שני
כבשים, שלושה ברווזים ותרנגולת אחת. ממש לא מעניין. אבל היתה
שם בריכה קטנה שהברווזים שחו בה והיו בה דגים. המים בבריכה היו
כל כך מלוכלכים שרק בקושי ראית את הדגים.

הסתובבנו שם קצת וזרקנו אבנים לבריכה כשפתאום הוא הופיע עוד
פעם אבל הפעם היתה לו ביד שקית במבה. הוא ניגש באין מפריע
לבריכה והתחיל להאכיל את הדגים. שניים מאיתנו ניגשו אליו וזרקו
אותו לתוך הבריכה. היא לא היתה עמוקה אבל התמונה שלו מפרפר
במים היתה מאוד מבהילה. אני זוכר ששמעתי אותו צועק הצילו
כשהתרחקנו משם וליבי נכמר.

כשחזרנו לבית הילדים הוא לא היה שם. גם בארוחת ערב הוא לא היה
ואחרי המקלחות עדיין לא מצאתי אותו. אני הייתי היחיד ששם לב
שמוצי לא חזר באותו לילה מפינת החי. כשכולם הלכו לישון יצאתי
מבית הילדים והלכתי לשם לחפש אותו. הוא ישב ליד הבריכה והסתכל
למים. יכול להיות שהוא ישב ככה במשך שעות. יכול להיות שהוא
בכלל לא שם לב שהשמש שקעה ושהוא עדיין חושב שהוא רואה את דגי
הזהב.

ניגשתי אליו ואמרתי לו שכולם דואגים לו ושיבוא כבר לבית ילדים.
הוא אמר שאף אחד לא שם לב, אחרת הם כבר מזמן היו מגיעים לכאן.
הוא שאל אותי אם רציתי שהוא ימות ועניתי לו שלא ואנחנו סתם
משחקים איתו. הוא אמר שהוא לא אוהב את המשחק הזה וביקש שנפסיק.
הרגשתי רע באותו לילה. כעסתי על עצמי כל כך שלא שמתי לב שכל
הדרך לבית הילדים לא דיברנו.

הצעתי שנכנס ביחד להתקלח והוא הסכים. כשסיבנתי לו את הגב שמתי
לב שהוא כבר יהודי.

כשנגמר התקליט החלטנו לצאת לטיול. עלינו על הקטנועים ונסענו
לצוק. כשהגענו לשם כבר היה חשוך. הדלקנו מדורה ועישנו את כל
החומר שהיה לנו. צוחקים על כל העולם ונהנים מהרגעים האלה
שבשבילנו היו אז חיי היומיום.

מפעם לפעם מוצי ואני מחליפים הצצות אחד על השני ומחייכים.
אנחנו נשמור אחד על השני. כן, בדיוק ככה. שאף אחד מאיתנו לא
ייפגע, שלא יקרה אסון נוסף. זוכרים כשהייתם צעירים?

מוצי הוציא את הגיטרה ושר סיימון וגרפונקל. אחר כך כיבינו את
המדורה וחזרנו לקיבוץ. וכשסיור כפרי הגיעו למקום הם מצאו רק
כמה פחמים וגיצים שמשום מה המשיכו עדיין להתעופף באוויר ונדמו
כמו גחליליות אדמדמות.