יצאתי מהחדר, די! לא יכולתי יותר, באמת, כמה פעמים אפשר כבר
לבקש את אותו הדבר?
הוא ישב שם, בוהה בי, הרגשתי כמו דמות מצוירת, הוא רק חיכה
שאפול מצוק או אקפוץ באוויר. "למה אתה מחכה? הא? שבלון יופיע
מעל הראש עם המחשבות שלי!" צעקתי, "אני לא מבינה! אתה לא יכול
פשוט לשאול?" הסתובבתי הצידה, נמאס לי כבר מהפנים החסרות הבעה
האלו.
"מה את רוצה?" הוא אמר.
"אני רוצה שתלך" צעקתי, "מה לא ברור?" הצבעתי אל כיוון הדלת,
אבל הוא מצידו, אפילו לא הסתכל. "אני רוצה שתלך". דיברתי לאט,
אולי ככה הוא יבין.
"אני רוצה אותך מחוץ לדלת". הסתובבתי הרחק ממנו.
לפתע הוא נראה מרוכז, פתאום כל עיוותי הפנים שלו התרכזו לנקודה
אחת - לתחת שלי. כבר סף הכעס שלי עבר את כמות הקיטור שעלול
לצאת מהאוזניים.
"אני אפילו לא יכולה להסתובב מבלי שתסתכל לי על התחת?!" נמאס
לי. "זה הדבר היחידי שמעניין אותך בחיים? - סקס? סקס וסקס?
אתה כל כך רוצה סקס, אז בוא נסיים עם זה כבר."

            "אני אוהבת אותך", החזקתי לו את היד והסתכלתי
עליו, העיניים שלו נראו עגולות וחומות מתמיד.
"גם אני אותך" שמעתי בהילוך איטי יוצא מהפה שלו, לא הצלחתי
להוריד את המבט אל הפה, אבל אני כמעט בטוחה שהוא אמר את זה.
"מה אמרת?" תפסתי את עצמי בידיים.
"זאת אומרת, באמת?" הסתכלתי על השמיים, אין עננים והירח במין
צורה שאי אפשר להגדיר אותה חוץ מחצי בננה לבנה עם קוצים.
לפעמים אני שולטת במה שאני אומרת.

            "מה!? כן, מצטערת, חלמתי, פשוט כל היום יש לי
טלפונים ואני לא מצליחה לעמוד בקצב. מצטערת."
"מה? כן, עד עשר, כן. תודה. שבוע טוב."
אוף כמה בא לי לטוס לפריז לארבעה ימים.
ניסיתי שוב לחייג אליו, שוב תפוס. מה יקרה אם אני לא אתקשר
אליו שבוע? מעניין אם הוא יתקשר אלי?
"האלו?!!" נראה לי שהגזמתי קצת בתגובה.
"היי! באמת?! - כן גם אני התגעגעתי, מה אתה עושה?"
"אני רואה אותך היום? אוקיי, מה אם מחר?" אני שונאת אותו.
"מעולה! אז קבענו. יום שבת. אצלי. כן. גם אני.
טוב ביי." .... אני חייבת אוויר. איך הוא כל פעם גורם לי לדבר
מהר כל כך.
אוף. אני רוצה לנסוע לפריז.

"אז מה אתה אומר?" ניסיתי לא להסתכל לו בעיניים.
"אחלה סרט. נראה לי שהקודם שלו היה יותר טוב, אבל אני לא בטוח"
הוא מסתכל לי על החזה, למה הוא לא יכול להסתכל לי בעיניים?
"קפה?" פתאום הוא נהיה ג'נטלמן.
"לא תודה, תקשיב, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר." אני מרגישה את
הלב שלי דופק, עוד מעט והוא יוכל לשמוע אותו.
"אוי לא. מה עשיתי עכשיו?" לפחות הוא לא באשליות.
"תשמע, הכול הולך ממש טוב, אבל אני פשוט לא מרגישה שזה זה, אתה
מבין?"
"הממ כן, את לא חושבת שאולי צריך לתת לנו צ'אנס להכיר יותר?
איך את יכולה לדעת תוך שניה?" לעזאזל הוא עושה את הפרצוף
החמוד.
"תשמע, אתה ממש אחלה, החיבור ממש אחלה, הסקס ממש אחלה, אבל,
אתה מבין, זה פשוט לא זה, אני לא יודעת איך להסביר את זה, פשוט
אני חושבת שזה לא הזמן הנכון בשבילי. אני צריכה בחור אחר,
שיהיה יותר איתי, שיהיה לו זמן בשבילי." אוויר.
"תשמעי, אמרתי לך כשהתחלנו שזו תקופה לחוצה בשבילי, אבל בדרך
כלל יש לי הרבה זמן, וחוץ מזה איך את יודעת מה את צריכה?" אני
שוב מרגישה בת 13.
"אני חושבת שאני יודעת יותר טוב ממך מה נכון או לא נכון
בשבילי, לא?"
אני רוצה להודות להורים שהביאו אותי עד פה.
"לא." את זה לא ראיתי בא.
"אני חושב שאת חושבת יותר מדי, את צריכה יותר כיף, פחות מחשבה,
מה זה משנה מה נראה לך נכון בשבילך ? אין חוקים פה, אין חוקים
פה! כמו שסיפרת לי על האקס שלך, איך שקוראים לו..."
ידעתי שלא הייתי צריכה לספר לו על זה.
"נפרדתם כי הרגשת שאת לא איפה שאת אמורה להיות, איך את יודעת
איפה את אמורה להיות? למה את לא יכולה אף פעם להיות במקום אחד?
למה את לא יכולה להנות עכשיו? הכל אצלך אחר כך, אחר כך יהיה
טוב, אחר כך אני אהנה, אחר כך אני אקשור אותך, למה הכל מסובך?
תהני קצת מהרגע."
"אני לא חושבת שאתה צודק, אולי זה נכון בשבילך, אבל אני מרגישה
בפנים מה אני רוצה ומה אני צריכה." משום מה שמעתי את אמא שלי
צועקת בסלון.
"איך שאת רוצה רותי, אבל תדעי לך שככה לא תגיעי לשום מקום,
לפחות לא באמת. אז מה את רוצה עכשיו? את רוצה שאני אלך?"
"נראה לי שכן, זה יהיה עדיף לשנינו לפי דעתי." אל תלך.
"נראה לי שאנחנו צריכים סקס בריא עכשיו. אני לא חושב שאת יודעת
מה נכון בשבילך." למה הוא כל כך בטוח בעצמו?
"לא, אני מעדיפה שתלך."
"אני חושב שעדיף שנדבר על זה."
"לא! לא רוצה לדבר על זה! נמאס לי כבר לדבר! פשוט תלך ודי!"
"לא." הוא אמר.
"אוקיי, אתה כל כך רוצה להישאר, אז תישאר, אני הולכת!"

"אתה תמיד תהיה קרוב אלי?"
"לא יודע, אני חושב שכן."
"מה יקרה אם אני אמות?"
"למה שתמותי?"
"לא יודעת, נגיד ו..."
"אני חושב שאני אזכור אותך תמיד."
"כבחורה שאיבדת?"
"לא יודע, לא נראה לי, את לא חושבת שזו שאלה קצת משונה? זה לא
כאילו שאת הולכת למות בקרוב."
"איך אתה יודע?"
"אני לא אתן לך." השפתיים שלו פתאום נראו לי אדומות מתמיד.
"אני רוצה לנשק אותך."
"אז למה את לא עושה את זה?"
"אני לא חושבת שאני מסוגלת."
"אולי תפסיקי לחשוב לכמה רגעים."
שוב בא לי להיות בפריז, לשכב באותה מיטה אדומה בחדר חשוך, עם
כמה נרות מסביב, אבל הפעם - איתו.