תופסת את עצמי. צריכה להספיק. להתארגן כמה שיותר מהר, אבל
המוזה נוחתת עליי, דווקא עכשיו.
כבר הוצאתי בגדים מהארון.
גופיה לבנה חדשה, חזייה סגולה, תחתונים עם הדפס צבאי, וג'ינס.
הג'ינס האהוב עליי. זה שמסתכל עליי כל פעם מחדש כשאני עומדת
בחדר הארונות הגדול שלי, וכמו לוחש לי, "זה אני ואת גם הלילה,
את יודעת".
יודעת.
ואני תמיד מגיעה בזמן, כי יודעת, שאם אאחר זה יהיה הפסד הדקות
שלי, והכסף שלי, כי משלמים על דקות. יש גם כאלה שמשלמים בשעות
של חיים.
דקה במכון, תמורת שעת חיים תמימה, ואפילו לא תרגיש שהיא לא
שם.
יעלי, שאותה אני מכירה עוד מהצבא, מחכה לי.
חבר שלה גורם לה לפקפק בכל העסק.
זאת הפעם הראשונה שלה, והיא לא רצתה ללכת לבד.
הצעתי להצטרף אליה, רק לפעם הראשונה, שלא תפחד.
מפחיד להיות מאושרת.
אני יורדת למטה והיא כבר שם, במאזדה שש החדשה שלה, מחכה לי.
אמרתי לה, שזה לא יכאב. אולי, קצת רק בפעם הראשונה ואפילו לא
הספקתי לכתוב את מה שעבר לי במחשבה, בבית. לקחתי איתי דף קטן
צבעוני ועט שרק אחר כך גיליתי שהוא לא עובד.
אני לא יודעת למה הוא לא זורק אותם אף פעם. תמיד טענתי שיש לנו
בבית סליק, מחבוא של עטים בלי דיו, בלי קפיץ, לא כותבים,
לא מעבירים מחשבות אל הדף.
מקולקלים. חלולים. כמו יעלי. כמוני.
ובמכון כבר נוזפים בי, על האיחור, כי אותי הם מכירים,
וליעלי רק מחייכים בנימוס. איחרנו. ועל הדקות האלה נשלם.
הם מזריקים לה דרך צינור מנות קצובות, וכמו בכל שבוע בחודש
האחרון, תכף יזריקו גם לי.
ארבעים דקות בדיוק, כי אין לנו יותר כסף.
וגם לא שעות מיותרות בחיים.
נכנסת לזה.
מכורה. רוצה עוד, והמנה היומית כבר לא משפיעה עליי. כבר לא
מספיקה לי. המנה גודלת קצת עם כל יום. יעלי לא רוצה יותר.
היא אומרת שהיא לא מרגישה כלום, ואולי טוב לה בעצב שלה.
ואני צוחקת, ושרה להם.
הכל כדי לקבל רק עוד קצת. רק עוד קצת.
כן, האושר הזה ממכר ושואב. וברגע שהוא שלי, אני לא יכולה
בלעדיו.
משועבדת. נפלתי חזק.
פעם כשיהיה פחות טוב, אם יהיה פחות טוב,
אזכור איך היה להיות מאושרת. |