כולם נורא התרגשו מהביקור.
אימא הוציאה לשולחן את כלי הכסף הטובים, אלה שהיא תמיד שומרת
לאירועים מיוחדים. ואבא שקד על רשימת השאלות שהכין - הוא השקיע
ימים שלמים בכתיבת השאלות הללו. נראה שאפילו וופי, זאת הכלבה
שלנו, הייתה שקטה ומנומסת יותר מהרגיל.
"זה לא בכל יום", אמרה אימא תוך כדי שהיא מציצה לתנור לבדוק את
העוף המתבשל שם, "שבאים אלינו אורחים ובטח שלא אורחים נכבדים
שכאלה". היא אמרה זאת עם חיוך מרוצה על שפתיה, כאילו התגשם
חלום ילדות לו קיוותה כל חייה. "אני מקווה שהוא אוהב עוף",
אמרה, סוגרת את התנור בעדינות, "או שאולי", הוסיפה, מביטה מעלה
בשובבות, ניצוץ בעיניה, "אולי זה לא הוא אלא היא...". נראה
שמחשבה זו שעשעה אותה. היא הניחה את המגבת במקום וניגשה לסדר
את השולחן, בפעם הרביעית באותה שעה.
אבא ישב ליד  שולחן העבודה שלו, מול דף השאלות. כל דקה או
שניים היה מוחק ומשנה משהו בדף, ואז מקריא את השינוי לעצמו
בקול שקט ומחייך.
ואני, אני השתדלתי שלא להתרגש מהאירוע, אבל האווירה סביבי
הצליחה להדביק גם אותי בהתרגשות. הרי בכל זאת, זה באמת לא בכל
יום שאלוהים בא אלינו הביתה לארוחת צהרים.
בשעה ארבע כולם כבר חיכו ליד הדלת. אימא הייתה לבושה בשמלה
חדשה שקנתה במיוחד לאירוע. אבא לבש את חליפת השמחות שלו -
חליפה שחורה עם עניבה אדומה - הוא נראה מאוד מכובד בחליפה
הזאת. אותי הכריחו ללבוש את אחת מהחליפות כפתורים שאני שונא
ללבוש. "מה זה משנה מה אני לובש?" שאלתי את אימא, "הרי אלוהים
שופט אותנו לא לפי הלבוש...". אבל אימא לא הייתה מוכנה להקשיב
ונאלצתי ללבוש את אותה החליפה בניגוד לרצוני, העיקר להראות
טוב, כמו שאימא אמרה.
בארבע ורבע הם התחילו לדאוג. "אולי קרה לו משהו בדרך?" שאלה
אימא בחשש
"מה כבר יכול לקרות לו", ענה אבא בבוז - "הוא אלוהים!"
אימא בהתה בו , הרכינה את פניה ושתקה. "אולי זו היא" שמעתי
אותה לוחשת לעצמה. אבא התעלם.
בארבע וחצי אבא כבר היה נרגז - תמיד הייתה לו בעיה עם מאחרים -
הוא עצמו נהג תמיד להגיע לפחות עשר דקות לפני הזמן לכל פגישה
ולא הצליח להבין איך אחרים כל הזמן מאחרים.
"מה יהיה?", הוא פלט בעצבנות והביט בשעון.
אימא הביטה בו בעצב ולא אמרה מילה.
ברבע לחמש אבא כבר היה ממש מעוצבן. הוא הוריד את העניבה וזרק
אותה על הספה. "איזה מין אלוהים זה?" אמר בכעס. אז הוא המשיך
לדבר על אלוהים ועל חוסר האמונה שלו בו. "תמיד ידעתי שאין
אלוהים", הוא צעק, "ידעתי!"
אימא לא רצתה שאשמע את אבא כשהוא באחד מ'ממצבי הרוח' שלו ושלחה
אותי לחדר, תוך כדי שהיא לוחשת לעצמה, שוב ושוב, שהאוכל
מתקרר...
בחמש נשמעה דפיקה על הדלת. כעבור דקה אימא באה לקרוא לי לשולחן
והציגה לי את אלוהים. הוא נראה שונה משציפיתי. אבא, שהעניבה
האדומה הייתה תלויה שנית סביב צווארו, הציע לאלוהים לשבת בראש
השולחן אבל אלוהים סירב בנימוס והתיישב בכיסא לידי. הוא הצטער
על האיחור שלו ואבא אמר לו שאלה שטויות והעיקר שסוף סוף הגיע.
אימא שתקה, חיוך מנומס על שפתיה.
אלוהים היה נחמד מאוד, כל הארוחה הוא שיבח את הבישול של אימא
(שהסמיקה מחדש בכל פעם שהחמיא לה) וסיפר לנו סיפורים מרתקים על
כל מיני דברים שעברו עליו. כולנו הקשבנו בריכוז לכל מילה שלו.
אבא אפילו שכח בחדר את דף השאלות שהכין ולא שם לב מרוב שהיה
קשוב לדבריו.
אחר-כך עברנו להתיישב בסלון. אלוהים סיפר כמה בדיחות טובות,
שגרמו אפילו לאימא לצחוק. אבא ניסה לשנות נושא ושאל את אלוהים
שאלות על מיני בעיות שקיימות בעולם. אלוהים הקשיב בסבלנות ואז
נכנס לדיון מעמיק עם אבא לגבי עתיד העולם. אימא לא נראתה
מעונינת בוויכוח אך עשתה פני מעונינת בכל זאת, כנראה בשביל לא
לפגוע באלוהים.
מאוחר יותר, אלוהים אמר בצער שהוא באמת חייב לזוז. הוא אמר
שלום בנימוס ויצא החוצה. בדרך עצר לידי ואמר לי להיות ילד טוב.
הבטחתי לו שאשתדל והוא חייך.
אחרי שהלך, אימא החלה לשטוף כלים. אבא, עדיין שמח מהמפגש,
הודיע ששיחה זו שינתה את ההשקפה שלו על העולם ושהוא ניגש
להתקלח.
ניגשתי לאימא. הייתה לה דמעה על הפנים, בדיוק מתחת לעין. "מה
קרה?", שאלתי
"כלום", היא אמרה והסבירה לי שזאת לא דמעה אלא טיפת מים
מהכלים. היא הרכינה את פניה ולחשה לעצמה, בקול שקט במיוחד -
"חשבתי שהוא יהיה אישה..."