"למה אני מאבד שתי מילים כדי להגיד מילה אחת? לפעמים כדי
להבהיר נקודה פשוטה אני צריך לדבר ולדבר, ולמה? אם רק היה אפשר
להעביר מחשבה בלי יותר מדי מילים, פשוט לתת לבן אדם השני לראות
את נקודת המבט שלך בלי לנסות לשכנע אותו, לתת לו להיות אתה
לרגע.
מחר אני יעשה את זה, לא כי יש לך ברירה, אלה כי אתה לא יכול
להגיב יותר, אתה דומם.
ואם בכל זאת תרצה להעביר אלי מחשבה תנסה באותה דרך, מבעד
לקליפה מחוץ לרציונל, דרך האדמה.
פתאום לא צריך מילים, מילים הם גם סוג של חומר. (חומר מחשבה,
חומר לקריאה).
לדעתי חומר זה דבר רע. חומר נהרס, חומר מתיישן ונעלם, אבל
מחשבה תמיד תישאר באוויר. חייבת להיות עוד דרך לתקשר. דרך
טהורה בלי מילים, בלי קול, בלי פנים ובלי גוף. פשוט לתת לנפש
שלידך להרגיש אותך, להבין אותך".
מאחורי הקירות אני יושב וכותב. כבר יש לי מספיק דפים כדי
להוציא ספר, ואפילו עוד אחד.
אולי הם יתנו לי לצאת מפה סוף סוף, אולי אני בריא והם לא
יודעים.
רגע... ישנה אפשרות שאני בכלל בבית ואני לא יודע את זה?.
איך לא אמרתם לי שהשתחררתי לפני שנתיים?... אני חייב לרוץ...
ולרוץ, אני חייב ליפול בתוך שדה ענק של פטרוזיליה!!! עכשיו!!!
עכשיו!!!
שקט, חושך, איזה כיף נראה לי שאני ישן עוד פעם, תמיד זה קורה
לי שאני חושב שאני חופשי או משוחרר, אולי אני לא חופשי אבל
משוחרר אני בטוח כן, אם לא, לא הייתי פה עכשיו.
הקירות פה עשויים מנייר, הם כאלה לבנים שאפשר להשתגע, לפעמים
אני רוצה להיות אומנותי, אז אני לוקח את האוכל של ארוחת
הצהריים ומצייר על הקירות, כל מיני ציורים עם ספגטי
ונקניקיות.
כל הצבעים והריחות מתערבבים יחד, אני חושב שזה מדהים.
בעלי המקום ממש לא נחמדים והם ממש לא אוהבים אנשים אומנותיים,
הם מעדיפים אנשים שישנים ולא מדברים יותר מדי.
מי שרוצה לדבר מקבל תרופות, מי שצועק מקבל תרופות, מי שבוכה
מקבל תרופות ורק מי שישן לא מקבל תרופות.
קצת קשה לי להבין איך זה שלכל מצב יש להם תרופה, וגם קשה להבין
למה בכלל צריך תרופה אם אני בוכה? או אם אני צועק?
לא כואב לי שום דבר אני נהנה לצעוק, ולא נראה לי הגיוני
שתרופות הם הפיתרון להכול, כי אם כן אז למה מחוץ לקירות הנייר
אנשים משתמשים בתרופות רק שהם ממש חולים או לא מרגישים טוב?
פה תרופות זה שיגרת חיים בין הארוחות.
אחד הדברים שאהבתי במקום, זה שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה
ולהתנהג איך שהוא רוצה (כל עוד זה לא מפריע לבעלי הבית), אפשר
לקפוץ על רגל אחת, לדבר לעצמך בקול, (משהו שהרבה אנשים שבחוץ
עושים, אבל הם מרגישים אולי קצת מובכים אם עוד אנשים שומעים את
השיחה שלהם) להמציא סיפורים על שודדים, לחיות בתקופה אחרת,
בזמן אחר ובמקום אחר, עם אנשים שמדברים בשפה שונה.
אם הגעת לפה ואין לך חברים זה ממש לא בעיה כל מה שאתה צריך
לעשות זה להמציא לך חברים (הם הרבה יותר טובים מחברים
אמיתיים).
האנשים פה הם אנשים אמיתיים בזה אין לי שום ספק, כשהם עצובים
אז הם בוכים ובוכים וצועקים, ושהם השמחים הם צוחקים ומחייכים,
לא בגלל שמשהו שכאילו שמח קרה הם פשוט "סתם" שמחים או סתם
עצובים.
אף אחד פה לא משעמם, לכל אחד יש סיפור, יש כאלה שלא מדברים אבל
כשיושבים איתם יחד אפשר להרגיש את הסיפור שלהם, ולפעמים בלי
שום התרעה אחרי חודשים או שנים הם מתחילים לדבר.
אין לי יותר מדי סיבות להתלונן, לא כל כך רע לי פה.
אני רוצה להיות חופשי רק כדי להוציא לאור את הספר שלי - וכשזה
יקרה אז אני יחזור לפה, אבל לא מוכנים לשמוע לי הם חושבים שאני
לא מספיק בריא, זה מכעיס אותי, זה מצחיק אותי, זה...
בריא, בריא, בריא, מה זה בריא??? יש מישהו בעולם "בריא"?
כלום מכורים, דיכאוניים, סוטים, חולים סופניים, סגורים,
מקובעים, עצבניים, צבועים, שמחים מדיי, (כאילו שבאמת יש סיבה
לשמוח), עצובים מדי (כאילו שבאמת יש סיבה להיות עצוב). אז למה
אני דווקא סגור ב"מלון חמישה כוכבים" הזה וכל שאר העולם
חופשי.
לפעמים אני רוצה לדבר להגיד את כל הדברים האלה שרצים אצלי
בראש, אבל אני מרגיש שאין לי מי שיקשיב, גם כשהמלצריות
ה"נחמדות" שעובדות פה מדברות איתי לפעמים, אני מרגיש שהן לא
באמת שומעות מה אני אומר, כאילו שהמילים שאני מוציא מהפה לא
ממש מגיעות אליהן לאוזניים, הם יותר מתאדות לאוויר.
הן עושות תנועת הבנה עם הראש, (לא משנה מה אני אומר) ולפעמים
גם נותנות לי חיוך מטופש, אבל אני לא מאשים אותם יש להם הרבה
לקוחות, והמנהל שלהן יכעס אם הן יתנו שרות שונה לכל לקוח.
יש ימים שאני לא פה.
אני לא יודע איפה אני, אבל מה שבטוח אני לא פה, לפעמים אני בים
רואה את הזריחה ורץ על החוף, לפעמים אני יום שלם על הגלגל הענק
בלונה פארק, אפילו עם נמאס לי להסתובב אני לא יכול לרדת משום
מה.
אבל זה טוב לגוון לפעמים, אם לא הייתי יוצא קצת הייתי משתגע פה
תוך זמן קצר.
בכל זאת, כמה זמן אפשר להיות סגור באותו מקום??? |