עדיין שוחה בענן הריח המשכר הזה שהיא הותירה אחריה. רצתה לשכוח
את המילים, את המהלומות. אז שחתה.
שחתה כאילו אין מחר.
שחתה ביום ההוא, כשחיבקה את רגליה בחוסר-אונים, בוהה בתקרה.
עוד מעט היא תגיע. כן, תיכנס בדלת הזו שהיא כל כך מחכה, תחייך
אליה את החיוך הוותרני, תשב לידה ותלטף את שיערה, את פניה.
תצטער על שחשבה שתוכל ללכת בטרם-עת וריסקה אותה ככה. תחבק
אותה, תרטיט כל שריר וגיד בגופה.
אבל היא לא.
שחתה, שחתה ביום שאחריו, בו חתכה ללא הכרה והתפללה שהיא תגיע
ותדאג לה כל כך, תנגב את דמה, תנשק אותה אולי, תשחק בלשונה -
אך לא ברגשותיה, הם לא חשובים לה כבר.
הפסקתי לשחות בענן הריח המשכר שהותרת אחרייך.
הוא התפוגג. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.