זה היה היום המוזר ביותר בחיי.
בחיי, זה היה מאוד מאוד מוזר.
מוזר היה לי לראות את החבר שלי שם.
שם, בגן העדן, איפה שאני נמצאת כבר שש שנים.
שש שנים, איזה ארוך זה נשמע, נכון?
נכון שלכם זה נשמע הרבה זמן, אבל פה זה שונה.
שונה, כי שש שנים זה זמן מאוד קצר.
'קצר', אתם תוהים? אז אסביר לכם הכל.
הכל מתחילת המקרה ועד עכשיו.
עכשיו, הזמן בו אתם נמצאים, הזמן עכשיו עלי אדמות.
אדמה, זה מזכיר לי את אמא, אבא, אחותי, החבר.
החבר שלי, כן, זה שסיפרתי לכם עליו.
עליו בחיים לא האמנתי שאראה אותו בקרוב.
קרוב, אכן ראיתי אותו איפה שאני כרגע.
כרגע זה לא משנה, אז אסביר מהתחלה.
בהתחלה זה היה אני והוא, שמי ורד.
ורד, כן כמו הפרח, דרור אהב את השם שלי.
שלי, השם שאמא ואבא נתנו לי כשנולדתי קטנה קטנה.
קטנה, ככה הוא היה קורא לי, ורד הקטנה, אהבתי.
אהבתי, מה יש? הכינוי מצא חן בעיניי, הכינוי שלו אלי.
אלי, אל החברה שלו מכיתה י', מהתיכון.
התיכון, איזו תקופה ישנה, שם התחלנו לצאת כחברים.
חברים, איזו מילה של ילדים קטנים, נכון?
נכון, אז מה? קראנו לעצמנו כך, היינו זוג.
זוג או פרד, זה היה משחק שמאוד אהבנו.
אהבנו גם אחת את השני, אחד את השניה.
שניה, זה לא מסתדר עם מה שרציתי לומר.
לומר לכם, נו... לספר את הסיפור שלי ושל דרור.
דרור, החבר שלי כבר ארבע שנים.
ארבע שנים שהסתיימו לפני שש שנים.
שש שנים, זה הזמן שבו אני פה, בגן העדן.
גן עדן, בחייאת, סתם מקום מלא עננים לבנים.
לבן, זה הצבע שדרור אהב, מזכיר שלווה.
שלווה, זה מה שאני מרגישה עכשיו, כשדרור לצדי.
לצדי, כאן בגן העדן שכולם חולמים להגיע אליו.
אליו, למקום הלבן הזה, באמצע השמיים.
שמיים כחולים, אני מסתכלת עליהם.
עליהם, על האנשים ברחוב, מחפשת את הרוצח.
הרוצח שלי, זה שגרם לי לעלות לגן העדן הזה.
הזה, הרוצח הזה, אם הייתי תופסת אותו.
אותו, את הרוצח הזה, הייתי נותנת לו מנה.
מנה או שתיים, הייתי שולחת אותו לעזאזל.
לעזאזל, לגיהנום, מה שתבחרו, רק לא כאן.
כאן, בגן העדן, איפה שאני ודרור נמצאים.
נמצאים ביחד, זה כל מה שחשוב.
חשוב גם בעצם להבין, להבין את הסיפר.
הסיפור הזה קרה לפני שש שנים, כשהייתי בצבא.
צבא, מקום נאחס שנמאס היה לי להיות שם.
שם, עם המדים המצחינים, המפקדים, הכל...
הכל, זה מה ששנאתי.
שנאתי את האויר, את הטחב באוהלים, את המבצעים.
המבצעים, אח המבצעים, זה קרה באחד מהם.
מהם, מאותם מבצעים מחורבנים שהוציאו אותנו אליהם.
אליהם, לאוכלוסיה הערבית, לרוצחים הקרים.
קרים כקרח, אל תגידו שאני סתם אומרת, הם עשו את זה.
זה, הרצח שהם ביצעו, הם רצחו אותי.
אותי, עם המדים והכל...
הכל כל כך מבולבל, אני זוכרת ילד.
ילד, ועוד מה? אה כן, חגורת נפץ על הילד.
ילד לא יותר מגיל שש...
שש, זה גם מספר השנים שאני נמצאת כאן...
כאן, בגן העדן, ועכשיו דרור איתי.
איתי, בגן העדן, אחרי שש שנים.
שש שנים, זה הגיל שבו אחותו נמצאת, היא בת שש.
שש, זה היה הגיל של הילד ש'הרג' אותי.
אותי, שנמצאת כאן שש שנים.
שש שנים עברו מאז שפגשתי את דרור.
דרור, החבר שלי, זה שסיפרתי לכם עליו.
עליו, ועכשיו הוא פה...
פה, איתי. ואני עדיין לא יודעת למה...
למה? הוא שואל אותי. בגלל שהוא נרצח.
נרצח? מצחי מתעקם. מתי, אני שואלת.
שואלת אותו, והוא עונה, לפני שישה ימים.
ימים, שבועות, הוא לא זוכר, הוא זוכר רק את המספר.
מספר ה שהוא נמצא כאן.
כאן, למעלה איתי, אחרי שהוא נרצח.
נרצח, בדיוק כמוני, בדיוק לפני שש שנים כשהילד.
הילד הזה זרק עליי את חגורת הנפץ.
חגורת הנפץ שלקחה את חיי והותירה את הילד גיבור חי.
חי, בעצם עד עכשיו.
עכשיו, כשדרור איתי ומספר לי על הילד שהרג אותו.
אותו, את החבר שלי, שמספר לי על הילד.
הילד שהרג אותו, עכשיו בן שנים עשר...

ואחותו של דרור בת שש.