התעוררתי כמו שקורה לי לפעמים והצצתי בשעון, שלוש וחמש דקות,
עדיין מוקדם. נשארתי שוכבת מאזינה לקולות הבית. לצידי נחירות
קלות של הזוגי שלי. זה, שום דבר לא יעיר אותו משנתו. לא חתול
מילל לא תינוק בוכה, אפילו לא אזעקה של טרום מלחמה. טופפתי על
קצוות נעלי הבית שלי אל חדר הילדים. המלאכים שלי ישנים בשלווה,
תודה לאל. כיסיתי את האחד, שחררתי את רגלו של השני מסורג המיטה
ושלחתי לעברם תפילה. אתם יודעים, מסוג התפילות שאימהות מלהגות
בפנים כשהן חוששות ממוות עריסה. עד היום כשאני מתעוררת באמצע
הלילה אני קודם כל הולכת לבדוק אם הם בסדר. הרגל משנים, אלא
שכיום, אם הדלת נעולה סימן שיש שם הלילה חברה ואם הדלת פתוחה
סימן שהם עדיין בבסיס או טרם חזרו מבילוי.

בדרך לחדר המגורים, התלבטתי, לחזור למיטה או להדליק סיגריה
וטלויזיה, אבל אז נזכרתי שיש לי ערימת כביסה שמשום מה לא גמרתי
לתלות אתמול. למה לא גמרתי? אני כבר לא זוכרת, אבל מה זה חשוב?
העיקר שצריך לתלות. הרי מרי פופינס לא תבוא אלי בשעה כזו לתלות
את הכביסה, נכון?

נאנחתי אנחה כבדה ומצוקתית, כיביתי את הסיגריה ופניתי אל עבר
המרפסת. הגיגית עמדה שם כפוית טובה, גולשת על גדותיה. הרמתי
עיניי, חבלי הכביסה כורעים תחת המשא הכבד של חולצות ילדים,
מכנסי פיג'מה ושאר אוצרות טבע שלא ניתנים לזיהוי בשעה שלוש
לפנות בוקר. בלית ברירה העמסתי ערימת מגבות רטובות על זרועי
ופניתי אל המפלט האחרון, מרפסת המטבח.

עוד אני פותחת את הדלת וכל שאני יכולה לראות זה גב, בחיי, גב
של גבר לא גדול לבוש ז'קט עור קצר בצבע חול. לוקח לי בערך
שנייה או קצת פחות לקלוט שהגב שייך לאורח לא מוזמן. כן, בבית
שלי מצוי אדם שהגיע באמצע הלילה מבלי שאזמין אתו.

יש לי עכשיו כמה ברירות. אני יכולה לסגת אחורה, לסגור את הדלת
ולקוות שלא ראה אותי. אני יכולה להתעלף, לעשות במכנסיים, אני
יכולה... בעצם אני לא יכולה לעשות כלום כי ברגעים כאלה הראש
כידוע לכם מפסיק לעבוד והאדם מכניס את הנהג האוטומטי לכלל
פעולה ומגיב.

כיצד אתה הייתם מגיבים? מוכרת הנעלים שלי שסיפרתי לה את הסיפור
אמרה שאני גיבורה ואפילו נתנה לי הנחה של 20 % למרות שלא הייתה
עדיין מכירת סוף העונה.

מה עשיתי אני, אתם שואלים? אז ככה. קודם כל  הפה שלי התייבש
ולקח לי שניונת לאגור מספיק רוק כדי ללחלח אותו כדי שאוכל
לפתוח אותו. ואז התחלתי לצעוק, "פסקודניאק, איך אתה לא מתבייש
להיכנס לבית שלי בשלוש לפנות בוקר. מה אתה חושב לעצמך שאתה
יכול להיכנס לבית שלי סתם ככה כי התחשק לך? עוד אני צועקת עליו
וידי החמושה במגבת רטובה יורדת עליו. הכיתי אותו בכל כוחי  תוך
שאני ממשיכה לצעוק עליו, "חמור גרם אחד, אידיוט. תתבייש לך איך
אתה מעז..."

בשלב זה החל הגב לאבד שיווי משקל, ואני, מעודדת בעיקר מצעקותי
ממשיכה לדחוף אותו החוצה מעבר למעקה. מוחי לא חשב באותה שנייה
אבל ברור היה לי מאוד מה אני רוצה - שיעלם מחיי במהירות הכי
גדולה.

איך שהוא הצליחו הידיים שהיו מחוברות לגב להאחז בחבלי הכביסה,
לתפוס את צינור המים ולהשתחל כלפי מטה, כאן כבר לא יכולתי
להתאפק וזרקתי אחריהם את זוג נעלי הבית שלי. איני בטוחה אם
הצלחתי לקלוע אבל מלמטה שמעתי קללה חרישית. עוד קצת והדמות
נמוגה בין שיחי ההרדוף.

רק אז הגיע צליל חיים מחדר המיטות.
"לילה עכשיו, למה את צועקת?"
חכם בלילה, עכשיו הוא מתעורר?

לא מפחדת משום דבר http://stage.co.il/Stories/24605