באותו הרגע זה לא נראה רגע כל כך מיוחד. סתם ישבנו לאכול. לא
היו זיקוקים, רעמים או מוזיקה ברקע. אפילו מקומן של הבדיחות
השחורות האופנתיות נפקד מהאירוע, אם כי זה יותר בגלל העייפות.
הייתי שמח להגיד שלפחות הגבינה הייתה לבנה יותר מכרגיל או
שהחלמון של הביצה היה יותר צהוב, אבל האמת היא שלא, למיץ
תפוזים היה אותו טעם, החלה הייתה מעולה כהרגלה ושוב נגמרה
החלווה לפני שהגעתי אליה. אבל המודעות לחשיבות הרגע הייתה במוח
מההתחלה. הרגשת העצב, קצת כמו לוויה בזעיר אינפין, ליוותה
אותנו מהביס הראשון עם כל שמעה שלא נשפכה.
יום שבת בבוקר, 5 חבר'ה עייפים אך מרוצים, שהרגע סיימו לחסל
מסיבת-ענק פשוט מתיישבים לאכול. השעה שמונה וחצי, אבל לאף אחד
לא אכפת באמת מהשעון - גומרים הולכים. למיטה.אבל אף אחד לא
רוצה ללכת. המסיבה הייתה ארוכה, ונדמה שהחיסול נמשך לנצח. מאוד
שמחנו להגיע לשעה בה ארוחת הבוקר כבר פתוחה ואפשר לסיים את
הלילה המתיש בחביתה וחלווה, ארוחת-בוקר-של-שבת טיפוסית בקיבוץ,
כמו שהיינו ילדים. הגלידה שהבאנו לקינוח רק עשתה את האירוע
למיוחד עוד יותר, כאילו שהוא לא היה מיוחד דיו.
הנושא עצמו לא עלה בארוחה. למרות שעד לפני פחות מ-6 שעות עוד
רקדנו בטירוף לצלילי 'היהודים' המחשבות של כולם היו מרוכזות
בעובדה שאם נרצה או לא, זו הפעם האחרונה. פעם אחרונה בקיבוץ
מתפרק שחמישה חברים טובים פשוט באים לאכול, בלי לחשוב על כסף
או להתעמק בחשבון. רק הם והאוכל, בלי לספור כמה כוסות מיץ
לקחתי או לחשב את תקציבי לאחור. מסיימים עבודה, לוקחים כמה
אוכל שרוצים, מתיישבים ומדברים על כל נושא שבעולם בידיעה שרק
הגלידה מפרידה בינם לבין המיטה החמה. את הנינוחות באוויר אפשר
לחתוך בסכין. ככה מרגיש קיבוץ. ככה מרגיש קיבוץ. וזר לא יבין
זאת.
בדיעבד, הפשטות הזאת, ההרגשה הכל כך מוכרת של רגיעה אחרי עבודה
קשה ומספקת, היא שנתנה לרגע את הקסם שלו. שחקקה את הרגע במוחי
לתמיד. אולי זאת הייתה הדחקה, אולי העייפות של הלילה ואולי סתם
העדפנו להתעלם מהנושא. אבל זו הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את
אותה הרגשה של סיפוק עצמי, הרגשה שתמיד שייכתי לקיבוץ.
לקיבוציות. אם לא היה סרט כזה הייתי קורא לאירוע "אני
והחבר'ה".
מאז, דברים התהפכו, אמות הסיפים של הקיבוץ רעדו והשתנו. הכיוון
החדש הוא לאו-דווקא רע. בהרבה מקרים המצב השתפר. הכסף גדל,
צרות העין קטנה והחופש בכלל הגדיר עצמו מחדש. ובכל זאת... משהו
חסר. בכל פעם שאני מנסה להשוות את המצב החדש לישן, ליצור לעצמי
טבלה בראש של יתרונות וחסרונות זה מפריע מחדש. כי המצב הקיים
לוקח בקלות ברוב המקרים, וכמות היתרונות גדולה מהחסרונות. אבל
את אותה הרגשה של יום שבת בבוקר, ההרגשה שאין, שוב דבר כרגע לא
חשוב פרט לכיף ולצחוקים, הרגשת האחדות עם כל מה שסובב אותי ועם
העולם בכלל, לא חזרה מאז וספק אם תחזור. אני מחפש הגדרה להרגשה
הזאת ומוצא רק אחת: פשטות. פשטות עילאית. ההרגשה הזאת חוזרת
ומנקרת שוב ושוב בלב, מזכירה את הקיבוץ הישן ומספרת על געגועים
וכמיהה למשהו שכנראה כבר לא יחזור יותר.