שמעתי מישהו אומר פעם Everything is crap until proven
otherwise. זה המוטו שלי בחיים. מאיפה זה בא אתם שואלים? לא
יודעת בדיוק. פשוט יום אחד הסתכלתי על העולם וראיתי שהוא לא כל
כך ורוד, הוא דווקא די שחור. למה לי להתאמץ ולראות את חצי הכוס
המלאה? את ה-Silver lining? הרבה יותר קל לראות דברים כמו שהם.
הרבה יותר קל לראות את המציאות השחורה. במדינה שבא כל דקה יש
יריות, מכות, פיצוצים, תאונות ושאר ירקות, לא צריך להתאמץ כדי
לראות את החרא, הוא פשוט צף מעל הכל.
פסימיות זה דווקא אחלה דבר. אתה אף פעם לא מופתע, כי בכל מקרה
לא ציפית למשהו יותר טוב, אז אתה לא מתאכזב ולא כלום. כשאנשים
דופקים אותך על ימין ועל שמאל, אתה לא יושב ומתאבל ולא כואב
לך, אתה פשוט אומר באסה וממשיך בחייך עם חיוך ומבט ציני על
הפרצוף.
הייתי יושבת שעות עם ידיד שלי והיינו מתווכחים על הקטע של
פסימיות מול אופטימיות. משום מה יש דעה שרווחת שכל מי שהוא
פסימי הוא בדיכאון כל היום. זה ממש לא נכון. זה שאדם לא מחייך
וקורן מאושר לא הופך אותו לבן אדם מדוכא. זה שאני חושבת שהכל
באסה והחיים בזבל לא הופך אותי לבן אדם מדוכא. אני פשוט בן אדם
שמשלים עם העובדות ולא מנסה לשנות אותן, ולהפוך את העולם למקום
יותר טוב, זה סתם בזבוז של אנרגיה, כי ברגע שהכל יהיה טוב יבוא
מישהו ויהרוס את זה. זה כמו כשהיינו קטנים והיינו מכינים משהו
ממש יפה בגן ורצנו להראות לגננת, תמיד איזה ילד הרס את היצירה
בדרך. הרבה אנשים אופטימיים ניסו להפוך אותי לבן אדם אופטימי.
אז חבר'ה זה בזבוז של זמן, כי אחרי שראית את האמת זה קשה לחזור
להיות מאחורי מסך ורוד. ורק שתדעו, אני לא הולכת לנסות להפוך
אתכם לפסימים. אני לא נהנת מלהרוס לאנשים את האשליות שלהם.