תעלולי גורל פקדו יקירתי,
בשלהי ימים של קץ,
בהביטי על חורבותיה,
אדע כי צער לה - לאהובתי.
עוד אוכל לקרוא לה - אהובה,
אף גילה המתבגר.
אצלול בעומק המילים,
בחיפושי אחר פניה,
צעירות הן, כה יפות,
וידה מורטת, חולשת על קמטיה,
לא תקשיב לי כשאומר,
כי עודך יפה כבוהק אור,
זהרורי ירח על מצחה - תרשים,
דמיונה חומד לצון,
מביט דרכה של בבועה, ואומר -  'דיו'.
פסקני מלסבול פני תרח,
בנשקה ידי, מגע עורה קמט ולח,
בשפתותיה - חדורות היובש,
הצהירה בלא מילים, במבט הבוכיה,
כי הנה עצמה עיניה, לדום הנפש ,
בהשיבה כי - חייה תמו.
לא רוצה מכל זה עוד.