"עוף מפה חתיכת גנב קטן ומלוכלך!"

הלכתי.
זה כבר הבית השני שלא מוכנים לארח אותי בתוכו.
ואני כבר חשבתי שזו מצווה להכניס אושפיזין בסוכה, מסתבר שלא.
אני כבר כמה ימים רעב עד כדי כאב וטשטוש, ועייף עד כדי
שיכרות.

האמת שגם מזג האויר לא מסתדר לטובתי, ובלילות (מלבד העובדה
שקר), טוב אני מסוג האנשים שמאמינים ששינה היא בזבוז של חיים.
זה אפילו קצת מפחיד אותי לחשוב על זה שאני עוצם את העיניים
בשעה מסוימת, ופותח אותן בשעה אחרת ללא ידיעה מה קרה בכל השעות
שהעברתי בשינה, זה קצת כמו למות, אז אני משתדל לישון כמה
שפחות.

אוף נמאס, טוב יאללה על הזין שלי! אני מנסה עוד 2 בתים
אחרונים, ואם לא אז אני מוותר.
די חשוך בחוץ ואני בקושי מסוגל לראות לאיזה בית בחצר יש סוכה.
אני מסתפק בכמה ניצנוצים שאני בספק אם הם פרי התשישות שלי, או
שהם באמת נורות קישוט, בכדי לבחור לאיזה כיוון ללכת.

אני מדדה בין הכבישים השוממים לעבר בית פרטי שנראה מושקע
להפליא. אני מטפס במעלה מדרגות הכניסה, נזהר שלא להיתקל בכמה
עציצים שמונחים בצידי המדרגות.
אני מתלבט מעט אם לדפוק או לצלצל... נראה לי שיותר מנומס
לדפוק. פחות מחייב.
אני דופק 3-4 פעמים וממתין.
הדלת לא נפתחת, כנראה הם לא שמעו.
כבר נמאס לי, אני מתלבט ביני לבין עצמי אם אני באמת רוצה
שיפתחו לי את הדלת, או שאני סתם עושה את זה בכדי לצאת לידי
חובה, להגיד לעצמי שלפחות ניסיתי.
אבל יש לי הרגשה שהבטן תנצח הפעם.

אני מנסה שוב...
חיכיתי מספר שניות עד שראיתי כי העינית של הדלת משחירה לרגע,
ושוב מתבהרת.

הדלת נפתחת בהיסוס, ומאחוריה מציצה עליי אישה דתיה מבוגרת.
היא מצמצמת את עינייה עד כי הן נראות כמו כמו שני פסים דקים על
שקיות תה מקומטות ושמוטות.
היא מסתכלת בי, מסבה את ראשה לאחור וקוראת בקול שנשמע קצת כמו
כינור לא מכוון במיוחד, "ישראל, ישראל! בוא הנה, מישהו בדלת!"
היא נעה הצידה והתחילה ללכת, כנראה, לעבר המטבח כך שהיא יצאה
מטווח הראייה שלי.
אותה החליף אדם צנום, כהה עור, עם כתמים חומים על עור הלחיים,
הערכה שלי - זה בטח ישראל.
הוא הניח את יד ימינו על הקצה העליון של הדלת, נשען לפנים (אז
הבחנתי שיש לו על הראש כיפה), ושאל "מה אתה רוצה?" לקח לי זמן
מה לעכל שהקול הצרוד הזה יצא ממנו.
"אממממ... תראה אין לי מה לאכול בחג ואני לבד,אז חשבתי שאולי
אני יכול להתארח אצלכם... אתה יודע מצווה, אושפיזין וכזה."
הוא הסתכל עליי עוד שניות אחדות וסינן "טוב, כנס."

הוא הכניס אותי לביתו.

המסדרון שהוביל לחדר האורחים הואר באור מעומעם.
כשהגענו לקצהו נראה חדר האורחים מואר כה חזק עד שהרגשתי כאב קל
בעיניי.
ישראל הזמין אותי להתיישב.
אחד האורחים קם והביא לי כיסא פלסטיק מהגינה.
התיישבתי.

כשהתישבתי התרכזתי בעצמי, שמתי לב איך הכאב ברגליי מתפשט לעבר
כל חלקי הגוף.
גם הבחנתי בעובדה שהבטן שלי מרעישה ממש וניסיתי להפסיק את זה.

כמעט ברגע שישבתי ניסו ישראל ואורחיו לפתח עימי שיחה.
"אז איך אמרת שקוראים לך?"
"דן" השבתי בקצרה, כשראיתי שעוד ממשיכים להביט בי, בטח למידע
נוסף, המשכתי "דן אפשטיין".

שוב הייתה שתיקה קלה, אישתו של ישראל, כלומר זו שפתחה לי את
הדלת (אני רק מניח שזו אישתו), ניגשה אליי כשבידה צלחת פלסטיק
עם הדברים החומים האלה, שהם בעצם בשר טחון, עטוף בבצק (מאכל
מרוקאי או כורדי נראה לי).
אז שלפתי משם אחד.
הודתי לאישתו בקידה קלה עם הראש והתחלתי לאכול.
כולם נעצו בי מבטים.
לא בטוח אם להסתכל חזרה או לא ישבתי מכופף, כאשר עיניי מורמות
מעלה אליהם. אחרי הביס השני בערך הם שבו לענייניהם, ואני
המשכתי לאכול.

התחלתי להביט סביב וראיתי שהבית מסורתי למדי, אחד הקירות היה
מוסתר ע"י ספריה מעץ שהכילה ספרי קודש.
על הכוננית ליד היו מונחים פמוטים וכוס של קידוש.
לא יכולתי שלא לנסות להעריך כמה שווים כל כלי הכסף שהיו מונחים
בסמוך לפמוטים, ובעוונותי גם חשבתי על אפשרות של גניבתם.

לאחר זמן לא רב ביקשה אישתו של ישראל מכולם לצאת לגינה, חשבתי
לעצמי שאני אלך לבדוק את טיב הכלים לפני כן.
כשכולם התחילו לצאת, עברתי ליד הכוננית והרמתי את אחד הפמוטים,
הוא היה די כבד וכנראה שווה כסף טוב.
בחנתי אותו בידי כשלפתע שמעתי את קולו של ישראל צועק "מר
אפשטיין עזוב את הפמוט!" מרוב הבהלה השמטתי את הפמוט מידי והוא
נפל לרצפה.
לא קרה לו כלום, מיד הרמתי אותו חזרה והבטתי על ישראל.
התקשתי שלא לחייך מהעובדה שהפכתי למר.
משום מה ישראל לא חייך כלל, הוא המשיך להסתכל עליי.
"הנח את הפמוט, ובוא איתי!" עשיתי כדבריו.
הוא הוביל אותי לעבר מסדרון הכניסה והוציא מכיסו שטר של חמישים
שקלים.
הוא לפת את ידי והניח את השטר בתוכה.
אז אמר לי "תעשה טובה, הנח לי ולמשפחתי. הנה נא, קח את הכסף
ולך."  

אני לא אשקר, די נפגעתי, כי אחרי הכל לא באמת הייתי גונב את
הפמוט.
לקחתי את חמישים השקלים, הנחתי אותם יפה על מפתן הכניסה,
הסתובבתי ויצאתי.

המשכתי בדרכי ללא כל מטרה מוגדרת.
במשך דקות ספורות חשבתי על העובדה שזה היה מיותר להשאיר שם את
הכסף... הרי הוא נתן לי אותו.
ממתי יש לי כ"כ הרבה כבוד בשביל לוותר על כסף? גיחכתי לעצמי
קלות ופניתי אל הבית הבא בשורה.

כשהגעתי לכניסה, ראיתי שעל המחצלת מונחת ארגז לבן קטן.
רכנתי לעברו ופתחתי אותו.
בפנים ראיתי אתרוג.
מרוב התסכול והעגמומיות על ההשפלה שעברתי בבית ישראל, החלטתי
לקחת את האתרוג וללכת (אולי אני אסחוט אותו או משהו... נראה
כבר).

שניות לאחר שהרמתי את הקופסא והתחלתי ללכת, שמעתי קריאות
מאחורי  "אוי-ויי, הגנב הזה לקח לנו ת'אתרוג תראו אותו בורח!"
"תיפסו אותו!", בין השאר גם נשמעו קולות בכי של  ילדים.
בלי לחשוב הרבה התחלתי בריצת אמוק לעבר הסמטאות החשוכות שמי
כמוני מכיר יותר טוב... או לפחות ככה חשבתי.
עוד הרבה זמן אחרי שהתחמקתי עם האתרוג בידי ונעלמתי באחת
הסמטאות, המשכתי לחפש את דרכי חזרה לרחוב הראשי ומשם הביתה.

כשהגעתי הביתה התיישבתי על המזרן והבטתי באתרוג המהודר
שלקחתי.
ישבתי המון זמן, מסובב אותו בעדינות, מתפעל מכל קמט וקמט.
מדי פעם קרבתי אותו לאפי ולקחתי נשימה עמוקה.

בבוקר התעוררתי כשהאתרוג עוד בידי.
הרחתי אותו פעם נוספת והלכתי להכין קפה.
שתיתי את הקפה בעיוות מר, הרחתי את הבוציות שלו והרגשתי שאני
לא יכול לסבול אותה יותר.
אח"כ ניגשתי למראה והבטתי בפרצוף העגום שמשתקף אליי חזרה, בכדי
לבדוק את טיב שיניי חייכתי אל מול המראה והבחנתי בשיניים
צהובות כמעט כמו האתרוג שלי.
חזרתי אל האתרוג לפתתי אותו בעדינות ודחפתי אותו קלות לכיס
הג'קט המרופט שלי.
שמתי על ידיי כפפות שמצאתי ליד הכניסה לביתי, כפפות כאלו שקצות
האצבעות חשופות.

יצאתי לרחוב, בחוץ היה מעונן.
הרמתי את ידיי ונשפתי לתוכן בכדי לחמם אותן, אז החזרתי את יד
שמאלי לכיס בכדי לחוש באתרוג המחוספס שהיה בכיסי.

כך עברו עליי מרבית ימי החג הנותרים, כל יום יצאתי מביתי,
כשבכיסי השמאלי מונח האתרוג וכך טיילתי לאורך השביל.
באחד הבקרים הגשומים, אפילו שטפתי את האתרוג בעדינות, והנחתי
אותו להתייבש על מגבת הפנים שלי.

מיום ליום, ולבסוף נגמר חג הסוכות.
אני חזרתי לעבוד במפעל הזכוכית, אך עדיין נהגתי אותו מנהג
ונשאתי עמי את האתרוג בכיסי, הייתי מוציאו מכיסי בהפסקות, וכל
אימת שיכולתי בעבודה הייתי טוחב את היד לכיס וחש בכפליו שכבר
למדתי להכיר.
בערבים מכוון שבקושי ישנתי  הייתי מניחו על יד הכר ושואף אותו
עד שהייתי נרדם.
בימים עצובים, הייתי חושב על האפשרות של לסחוט אותו ולשתות
אותו עד שיעלם ויצא ממני.
לפעמים הייתי צוחק על עצמי, מטפל באתרוג.
אפילו בערבי שישי בפאב עם החבר'ה של המפעל הוא היה נמצא איתי
בכיס.
הקמיע שלי.

מה שמשונה הוא שהאתרוג לא השתנה הוא נשאר טרי כשהיה ביום בו
מצאתי אותו בקופסא.
בחנתי אותו כ"כ הרבה שאם היה משתנה ולו במעט הייתי מבחין בכך
מיד.

בחלוף החודשים, כמה מחבריי כבר ידעו על האתרוג, אבל אני לא
הראיתי להם אותו בשום אופן.
אפילו לא כשהציעו לי שבתמורה הם ישכרו לי את אחת הזונות הטובות
בעיר לכמה שעות.

הזונה שלי, זו שהייתי הולך אליה תמיד, הייתה המועדפת עליי והיא
גם תמיד הייתה עושה לי מחיר טוב.
היא הייתה גבוה ממני במעט, דקה כמו מקל, עינייה היו שחורות
כמעט לחלוטין ותלתליה היו מונחים על פרצופה כמו עשבים שוטים.
אבל איתה הרגשתי שליו, היא כבר ידעה מה אני אוהב, אז זה היה
נוח לי.

לפעמים יצא לי לחשוב על האפשרות של להראות להם את האתרוג, כך
אני אוכל לשכב איתה חינם, לפחות מבחינתי.
אני ארגיש כאילו היא חברה שלי, אחרי הכל אני מכיר אותה, היא
מכירה אותי, שכבנו כבר, וזה בלי כסף!

באחת הפעמים סיפרתי לה על העסקה שהציעו לי ובחרתי לוותר עליה,
ועל המחשבות שעלו לי בעקבות העסקה.
היא חייכה מעט, והמשיכה להפשיט אותי.
נראה לי שהיא מחבבת אותי, אפילו אם רק באופן ידידותי.
היא מחבבת אותי, ותמיד כשאני איתה היא מתייחסת אליי כאילו
הייתי חבר שלה. לפעמים אנחנו סתם משוחחים, והיא מספרת לי על
היום שעברה, ואז היא נותנת לי יותר זמן.

יום אחד גם היא ביקשה לראות את האתרוג, כמובן סרבתי.
אולי זה הפריע לה קצת, כי לא נהניתי כמו בד"כ.

עברה כמעט שנה, וסוכות עמד בפתח.
החלטתי שאני רוצה לערוך ארוחת חג לידידיי וגם להזמין את
"הזונה" אירית לארוחה.
לא היה לי ברור מאיפה אני אשיג את הכסף בכדי לקנות את האוכל,
ובבוקר מעורער במיוחד, קמתי והחלטתי למכור את האתרוג המושלם
שלי לחנות שמוכרת את ארבעת המנים במרכז העיר.
יצאתי עם הנץ החמה לעבר טחנת האוטובוס.
כל העת הרגעתי את האתרוג שלי, הרי אני לא באמת מתכוון למכור
אותו.
אני רק רוצה לדעת כמה הוא שווה, ואני בודק אפשרויות.

הגעתי לעיר.
טיילתי בין הדוכנים, וחיפשתי דוכן שמוכרים בו את ארבעת המינים,
מצאתי עשרות.
אך אני רציתי שהאתרוג שלי יהיה בידיים טובות אז חיפשתי את
הדוכן שנראה לי הכי יוקרתי.

ראיתי דוכן גדול ומסודר, שישב בו אדם חרדי מכובד למראה.
הוא בדיוק בחן אתרוג אחר.
הוא ישב מכופף, כשהאתרוג בידו האחת, ומברשת בידו השניה.
הוא שמע אותי נכנס, אך הוא לא הרים את ראשו מהאתרוג.
זקנו הלבן ואפו השתפלו מטה בעקמומיות, כאילו אפו מנסה לחכות את
זקנו.
מהוסס אמרתי "שלום", הוא רק נהם אליי חזרה.
כל אותו זמן שיפשפתי את האתרוג בכיסי ביתר עצבנות.
החלטתי לעשות את מה שבאתי לעשות, הרגשתי שהאתרוג רועד לי ביד.
אם רק הייתי לבד, הייתי מדבר אליו, מרגיע אותו.
ניסתי להרגיע אותו בליבי.

"אמממ... אני רוצה שתבדוק כמה שווה האתרוג שלי" אמרתי במהרה
כדי שהאתרוג שלי לא יבין (אומרים שצמחים מבינים דברים, אז לא
רציתי לקחת את הסיכון).
המוכר לא הרים את ראשו אליי, ורק הושיט את כפו, היבשה והלבנה
לעברי והניחה על השולחן כמעט מבלי משים.

הוצאתי את האתרוג שלי, וידי הזיעה כ"כ עד שהאתרוג כמעט החליק
ממנה. הרחתי אותו בפעם האחרונה והנחתי אותו בידו של המוכר.
לאחר שניות ספורות הוא הרים את ראשו.
עיוות את פרצופו כך שאפו היה נראה כעת מפותל יותר מזקנו.
הוא הרים את ידו והשליך את האתרוג.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי עמדתי המום.
"מאין הבאת עליי ריקבון זה?!"
"צא מפה מיד!!!" הוא שאג לעברי.
רצתי לעבר האתרוג הזרוק, אך לא יכולתי לזהות אותו יותר, הוא
היה שחור ורקוב.
נגעלתי להרים אותו ביד חשופה, אז הרמתי אותו בעזרת אחת
הקופסאות
שהיו זרוקות על הריצפה.

יצאתי מהחנות במהרה, ובחרתי ללכת ברגל חזרה הביתה כשהקופסא עם
האתרוג בידי.

בדרך על הגשר, הוצאתי הגועל רב את האתרוג הנוזלי מהקופסא,
ניסיתי להריח אותו. היה לו ריח של ריקבון עז, לא דומה בכלל למה
שהריח לפני שעות ספורות בפעם האחרונה שהרחתי אותו לפני שמסרתיו
למוכר.
החלטתי לפתוח אותו, ולראות אולי אני יאכל את מה שיש בתוכו.
פתחתי אותו, בפנים השחור היה אפור דהוי ומיצי.
מאיזה סיבה לא מובנת הרמתי את ידי וסחטתי את האתרוג לפי.
שיחקתי מעט עם המיץ, כאילו אני שוטף את פי לאחר צחצוח שיניים.
בכעס ירקתי את המיץ לעבר התעלה שמתחת לגשר.
הבטתי על האתרוג בבוז והשלכתי אותו גם.

הלכתי עד תחנת האוטובוס הקרובה וחזרתי הביתה.

באותו ערב הלכתי לאירית, הזונה שלי, באתי ללא הג'קט כדי שהיא
תדע שהאתרוג כבר לא איתי יותר.

היא אכן שמה לב לכך ושאלה "מה, איפה האתרוג?"
לא עניתי, הסתכלתי בה מעט, והמשכתי להפשיט אותה.