החכם באדם היה אדם חכם מאוד. הוא היה כל כך חכם, שהוא היה מבין
דברים, שאנשים אחרים בכלל לא מבינים שהם לא מבינים. עד כדי כך
הוא היה חכם.

החכם באדם היה יושב כל היום בספריה שלו. הספריה שלו היתה ספריה
ענקית מלאה ספרים עבי כרס, מלאי אבק ומילים מסובכות, העוסקים
במדעים שונים ומסובכים ונושאים שרק החכם באדם הבין. החכם באדם
היה יושב וקורא, וכל ספר שקרא - זכר בעל פה.

כי כמו שאמרנו, הוא היה החכם באדם.

לחכם באדם היו עיניים חכמות, שכל הזמן נראו כאילו הן מחפשות
משהו חדש ללמוד. הוא לא היה זקן, והוא גם לא היה צעיר. עורו
היה חיוור מישיבה כל היום בספריה, והוא היה צנום בגלל שלא היה
לו זמן לבזבז על דברים חסרי משמעות כגון אוכל, כיון שהוא אכל
רק את הכמות הנדרשת במינון הנכון, כמו שאנשים חכמים אוכלים.

כי כמו שאמרנו, הוא היה החכם באדם.

היתה לחכם באדם הבעה מיוחדת, כי היתה להבעתו מטרה. בכל מבט היה
לומד דבר חדש, נוסף לדברים הרבים שהוא כבר ידע. היתה לו שתיקה
מיוחדת. הוא דיבר מעט, אך למילותיו המעטות היה משקל כה רב, עד
שלא יכולת להתעלם מהן. הן היו מילים רוויות חוכמה, שנבחרו
בקפידה רבה.

כי כמו שאמרנו, הוא היה החכם באדם.

וככל שהחכם באדם למד יותר, הוא הבין כמה עוד עליו ללמוד, והוא
רצה להבין הכול.

יום אחד נתקל החכם באדם במילה לא מובנת. המילה היתה "אושר".
החכם באדם לא היה אומלל כלל, אבל הוא לא ידע מהי המשמעות של
המילה הזו. הוא שאל את אחד האנשים שהכיר, אך אותו איש, לאחר
ההלם שקיבל עקב העובדה שהחכם באדם שואל אותו שאלה, כלומר שהחכם
באדם לא מבין משהו, לא יכול היה לענות תשובה ברורה והגיונית.
החכם באדם הבין מההסבר המבולבל שניתן לו, ש"אושר" זו תחושה
פנימית שקשה למצוא אותה, וש"להיות מאושר" זה להיות שמח כל
הזמן, כמו שהאנשים מרגישים ומתנהגים על שפת הים, למשל.
וכך יצא לו החכם באדם לחפש אושר. הוא עזב את הספריה היקרה
והאהובה שלו, ונסע בדרכים ימים ארוכים, עד שבוקר קיץ אחד הגיע
לשפת הים.

החכם באדם ידע דברים רבים על הים, אך מזה שנים לא יצא לו לבקר
בו. החכם באדם ראה שם אנשים רבים משחקים, ועוד אנשים, יושבים
ללא נוע בשמש במטרה להשתזף, כדי להשיג את מה שהם הגדירו
כ"יופי", ואיזו אמא כועסת על בנה הקטן בגלל שהגלידה נזלה לו על
החולצה. האושר לא נראה בשום מקום, רק השיעמום והבזבוז זמן היו
בכל, ואלו גרמו לחכם באדם להרגיש אומלל. אז הוא קם והלך משם,
כי לא נראה לו שכך צריך להיות מאושר.

החכם באדם המשיך במסעו והגיע ליער. שם נתקל החכם באדם בקבוצת
אנשים שיצאו לפיקניק וציד. החכם באדם זכר את ההסבר, לפיו
הפיקניק גורם לאנשים להיות מאושרים, אבל האנשים שראה לא נראו
מאושרים יותר מהאנשים שבים. איש אחד נראה עצבני בגלל שהציד לא
הצליח לו ולחברו כן, והציד שהצליח נראה עצבני בגלל שמישהי
חייכה יותר מדי לאיזה גבר, שלא יכול היה לצוד, וישב והסתכל לה
בשדיים. המישהי הפסיקה תוך זמן קצר לחייך בגלל שהבן שלה נפל
ונפצע. האנשים הללו לא נראו מאושרים במיוחד - הם נראו עצבניים
ומשועממים מעצמם ומהעולם.

הוא התיישב שם וחשב להישאר איתם קצת - אולי יותר מאוחר הם יהיו
מאושרים - אך מהר מאוד הוא גילה שהוא נאלץ ללכת. כי אף אחד לא
התעניין בו ובחוכמתו - הם היו עסוקים יותר להעביר את הזמן.
"כנראה שאנשים מאושרים לא מתעניינים בחוכמה" חשב לעצמו החכם
באדם בצער, וזה עשה אותו אומלל יותר מכל מחשבה אחרת, והוא הלך
משם.

החכם באדם המשיך במסעו והגיע לעיר הגדולה. שם נתקל בפרצופים
רבים חסרי שם, שרצו ממקום למקום. הוא התבונן בבניינים
המפוייחים ובתנועה הגדולה של המכוניות, באנשים הרצים ממקום
למקום, שחוששים לעצור - כי לו היו נעצרים היו להם יותר מדי
שאלות לשאול וגילויים לגלות ופחדים לפחד, והחכם באדם, למרות
שידע שהוא חכם הרבה יותר מכל קבצן מובטל חסר בית שמחכה לחיים
שיעברו, הרגיש עצמו חסר משמעות ומיותר. החכם באדם פנה למישהו,
ניסה לדבר, אך איש לא שם לב אליו, כי אינך יכול לשים לב למישהו
זר כשאתה בעיר הגדולה, אפילו אם הוא החכם באדם.

החכם באדם התבונן באנשים המשתמשים ברכבות תחתיות, במעליות,
במכוניות ואינם תוהים לרגע מהיכן צצו כל הדברים הללו ואיך הם
פועלים. החכם באדם ידע - אך איש לא התעניין לשמוע, כי חייבים
לרוץ לעבודה, לפילגש, למכון יופי, לדרשה היומית, לאישה הנאמנה
(שעסוקה בינתיים עם המאהב). חייבים לעשות רושם כי אחרת אין
סיכוי להתקדם. צריך לשרוד בעיר הגדולה, כדי להשיג חופשה שבה
נוסעים לשפת הים או ליער. האנשים בעיר הגדולה לא היו מאושרים,
הבין החכם באדם. אז הוא עזב את המקום.

החכם באדם יצא משם אל הרים שוממים וגבוהים במדבר הגדול, מקום
בו כמעט אין אנשים, רק פה ושם צמחים בודדים. והחום כה חזק,
וקשה להתמודד איתו. הוא טיפס על הרים רבים, ולא היה לו איכפת
שאיש לא היה שם, כי ממילא אנשים לא הבינו את מילותיו ואת
דיבוריו - הם לא התעניינו בו ביער, בעיר או על שפת הים, והוא
הרגיש שליו ורגוע במדבר. הוא טיפס על הר גבוה במיוחד, שממנו
ידע שניתן יהיה לראות את כל הארץ. והוא עלה וטיפס על ההר הזה,
בו לא היה כל צמח ולא היה אף אדם, רק סלעים והשמש הלוהטת. החכם
באדם הגיע לפיסגת ההר הגבוה וראה סביבו את כל העולם:

מלפניו המדבר. גדול, שומם ושקט.
מימינו הים. גדול, עמוק וכחול, מלא אנשים משועממים.
משמאלו - הרחק משמאלו - היער. ירוק, שקט, מלא באותם אנשים
גסים.
מאחריו העיר. גדולה, אפורה ומתנשאת, עם כל תושביה המחפשים אושר
בריצה לשום מקום.
והאושר לא נראה בשום מקום.

ואז חש החכם באדם געגועים. געגועים לספריה הגדולה והשקטה שלו,
געגועים לספריו, געגועים לאוצרות הידע שעוד לא הבין. ולמרות
שיכול היה להיזכר בכל ספר שאי פעם קרא, הוא רצה לקרוא עוד,
וללמוד עוד, ולהשאיר את העובדה שלעולם לא ידע אושר מהו ככתם
קטן על הידע שלו. הוא ידע שבספריתו שהוא יהיה פחות אומלל מאשר
בים, או ביער, או בעיר.

הוא נאנח ועמד לרדת מההר, ואז הוא הבחין בה. שערה ארוך, חלק
וארוך, עיניה כהות ועורה בהיר, כאילו שמש המדבר, שאליו היתה
שייכת, לא פגעה בה כלל. הוא נעמד, נפעם למראה יופיה והתמימות
שבמבטה. הוא לא ידע כמה זמן היא עומדת ומתבוננת בו, והוא
הרגיש, לראשונה בחייו, שהמילים נעתקות מפיו.

"שלום אישה יפה." אמר. "מה את עושה כאן, לגמרי לבדך?"
"אני חיה כאן." אמרה האישה היפה. "ומה אתה מחפש כאן?"
"אושר." ענה החכם באדם, באנחה קלה.
"כאן?!" תמהה האישה היפה.
"חיפשתי כבר בכל מקום, אך לא נראה לי שהוא קיים." ענה לה החכם
באדם וסיפר לה את סיפורו - מהרגע שנתקל במילה "אושר" ועד שראה
אותה.

"אתה החכם באדם, נכון?" שאלה אותו, לאחר שסיים לספר את סיפורו.

"כן." ענה החכם באדם, שהיה מספיק חכם כדי לדעת זאת.
"ובכן, אני חושבת שאתה צריך להיות מספיק חכם כדי לדעת שהגעת
למקום הנכון." אמרה לו האישה היפה, וניגשה אליו ונשקה לו. החכם
באדם היה כל כך מסוחרר ממנה ומהנשיקה, עד שהיה משוכנע שלעולם
לא יוכל לחוש עצב כלשהו - לא כל עוד תהא אישה זו לצידו.
הוא חייך אליה ושאל: "רוצה להתחתן איתי?"
"נראה." ענתה האישה היפה וחייכה אליו חיוך כה מתוק, עד שהחכם
באדם חש אושר כה רב, וכשהיא תפסה אותו הוא חש צמרמורות של אש,
שלא פסקו כאשר היא דחפה אותו מההר הגבוה כלפי מטה. החכם באדם
צנח מטה, מת, כאשר טעמה המתוק של הנשיקה עדיין בפיו.

"לא חשבתי שאפילו החכם באדם ייפול בגלל אישה יפה ונשיקה
מוצלחת."
מלמלה לעצמה האישה היפה כשהיא מביטה באיש החכם השרוע תחתיה -
בחכם באדם, שנרצח  מאושר.

כי כמו שאמרנו, הוא היה החכם באדם.