קירבתי אותה אליי, היא חייכה. הצחוק שלה גרם לי לרצות לחבק
אותה לנצח.

קמנו מהמיטה. היא סידרה את השיער שלה, ובעדינות של נסיכה שמה
את נעליה. אני זרקתי על עצמי את החולצה מאתמול. היא נתנה לי
נשיקה עדינה, יפה כזאת, על הלחי, ושילבה את ידה השמאלית
בימינית שלי. החזקתי אותה חזק, כמעט ולא מאמין.

יצאנו החוצה. היא בשמלת הקיץ הפרחונית שלה, עם שיער שחור
שמתנפנף ברוח, ואני במכנסי החאקי וחולצת הפלנל, עם הכפכפים שיש
לי כבר שנתיים. לא ידענו לאן בדיוק אנחנו הולכים, ולא היה לנו
אכפת כל כך. ברגע מסוים, כאשר הגענו לשדרה שבאמצעה היה מעין
פארק קטן, הייתי קצת רחוק ממנה. הסתכלתי עליה מוקסם, ולא הבנתי
למה. פשוט רציתי להמשיך להסתכל, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי.
בתחילה היא לא שמה לב, וכשהיא הפנתה את מבטה חזרה אליי, בעודה
מסדרת את הקשר בצוואר שמלתה, היא חייכה את חיוך הקסם שלה,
והרגשתי שבוי. בתוך עיניה, במבוך ליבה.

ככה, לפחות, אני זוכר את אותו הרגע. זה היה הרגע השמח היחיד
שהיה לי מזה חודשים. בגלל שהאבסורד, כפי שהוא, נע בין כאב
לשמחה באופן תמידי. שנייה אחר כך היא אמרה את המשפט שגרם לכל
קירות האושר שלי לקרוס. המשפט ששבר לי את האמונה באהבה, את
האמונה באושר, את התקווה ואת ניצוצות השמחה בחיי.

אני חושבת... אני חושבת ש...
היא אמרה לי. אני חושב שלשבריר שנייה הבנתי מה היא הולכת
להגיד, אבל בשנייה שאחר כך עוד לא רציתי להאמין. היא לקחה
נשימה עמוקה, וחיוך הקסם שלה, החיוך שעד לפני רגע הייתי שבוי
בקוריו, ניתק מפרצופה. במקומו התיישב מבט של כאב ואדישות
מהולים בעצב, ועכשיו שאני חושב שהיה שם זיק של זדוניות. היא
התמהמה לשנייה שנמשכה כנצח, ואז היא אמרה:
שכדאי שניפרד.

מכירים את ההרגשה ששומעים על משהו נורא שקרה? ההרגשה הזאת
שהעולם מתפרק, שהחיים נגמרו, שהמילים האלה יהיו צרובות בראשכם
לנצח, שלעולם לא תשכחו את הרגע הזה? את ההרגשה של משפט שחוזר
ומהדהד, ומהדהד... של רעידת אדמה בנפש, של התפרצות געשית בלב?
ככה הרגשתי.
בדיוק ככה.

משם אני כבר לא זוכר מה קרה. אני חושב שהיא פשוט הסתובבה
והלכה, אפילו שאמרו לי שהיא החזיקה אותי כשנפלתי, ושהיא בכתה.
בזיכרון שלי אני רואה אותה מחייכת, הפעם חיוך של רוע, מחייכת
והולכת. ואני רואה את עצמי עומד על המדרכה, ככה באמצע הרחוב,
ומחכה שהיא תחזור.
אני מאמין שזה מה שבאמת קרה. הייתי זוכר את עצמי נופל, הייתי
זוכר את הדמעות המזויפות שלה. הייתי זוכר את האנשים מסביב,
והייתי זוכר רעשים של אנשים צועקים וקוראים לעזרה.

אבל כל מה שאני זוכר זה המון שקט. המכוניות מסביב נעות בדומיה,
הילדים בפארק מחייכים וצוחקים, אבל לא יוצא כל קול מפיהם. ואני
זוכר את הגב שלה, אותה הולכת, מחזיקה בקשר בשמלתה, הולכת
והולכת, מתרחקת יותר ויותר, נעלמת, נמוגה.

את כל החודשים שעברו מאז ביליתי בטירוף חושים. עברתי מבאר
לבאר, מבחורה לבחורה, כל אחת לילה אחד, כל אחת שנייה אחת, אף
פעם לא אותה אחת, שלא יקרה מה שקרה. רק סיפוק פיזי, בלי סיפוק
רגשי, רק שאני אשנא את עצמי יותר ויותר, רק שהן ישנאו אותי
ושלעולם לא יתנו לי לחיות באשליה שונה. שאני אדע שהן שונאות
אותי, כי אני קם בבוקר ויותר לא מתקשר, אני גומר והולך, ומסיים
ונעלם, כי אני שובר לב אחרי לב, כי אני רוצה שהן יתעבו אותי,
שלא ירצו אותי, שלא ידברו איתי יותר. שיספרו לחברות שלהן איזה
מניאק אני, איזה בן זונה, ואיך העזתי לעשות להן דבר כזה, ולמה
אני לא עונה לטלפון, ולמה אני מוחק את ההודעות, ולמה אני כל כך
לא מתחשב, אפילו שבערב לפני אמרתי שאני רוצה משהו רציני עם
מישהי רצינית, שאני לא אכאיב ולא אפגע, שאני אעשה רק טוב ושאני
רוצה אותן לנצח.

אבל אצלי שום דבר כבר לא יהיה לנצח. אצלי אין נצח, רק שורה של
רגעים שביחד מתחברים להיותי אדם מתועב, מחריד, נוראי. ככה אני
רוצה להיות בשביל כולן, ככה אני רוצה שישנאו אותי. ואם מישהי
באמצע פתאום אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אז אני מחייך את החיוך
הכי מעושה שאפשר ואומר לה שגם אני. ואז בבוקר אני מעיר אותה
ונותן לה נשיקה, ומקווה שלא אראה אותה שוב לעולם. שלא תעז
להגיד לי שהיא אוהבת אותי. שלא תעז.

הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה לפני הבוקר הגרוע בחיי זה את
הצרחה שלה.

אני מתעורר בלילה ושומע את הצרחה שלה, וחושב שאולי בגלל זה.
אולי בגלל זה, זה נגמר. אבל היא חייכה. היא חייכה אליי, ואני
נישקתי אותה, נישקתי אותה בכל הגוף. והיא נראתה לי מאושרת.

אבל גם בבוקר שאחרי היא נראתה מאושרת. היא חייכה, היא נישקה
אותי, וליטפה, ונגעה... וקשרה את שמלתה עם אצבעותיה העדינות,
עם מגע המשי שלה. את אותה השמלה, אותו הקשר שאני פרמתי בלילה
לפני, עם אותן האצבעות שגרמו לי להרגיש מאושר, ונצחי, ושלם.

מדי פעם עדיין שואלים אותי, אנשים כאלה שלא ראיתי כבר הרבה
זמן, אם אנחנו עדיין ביחד. אני משקר ואומר שכן, ושהיא נורא
עסוקה כל הזמן, ואחרי שהיא חוזרת מהעבודה היא באה אליי לדירה
ומבלה איתי את כל הלילה, ולפעמים גם את כל היום, בימים שהיא לא
עובדת ואני לא עובד. שאנחנו מתחבאים בבית ולא רוצים לצאת אף
פעם. וכששואלים אותי מתי הם יוכלו לראות אותה, אני אומר שאולי
בקרוב, אם יהיה לה איזה יום פנוי ואתם תהיו בסביבה, אז תוכלו
לראות אותה. ואני קורא לה "הקסם שלי", "הנסיכה", והם אוכלים כל
מילה, מחייכים ושמחים ואומרים שנראה להם שאנחנו נהיה ביחד
לנצח. וכשכבר נמאס לי לשמוע אותם אני מסתכל על השעון ואומר
שאני חייב לרוץ, שאני נורא עסוק ואני הולך הביתה להכין לה
ארוחת ערב בגלל שהיא מגיעה נורא רעבה מהעבודה. ואז אני מגיע
הביתה ונשכב על הרצפה ונרדם.

ועכשיו כשהיא פה,
היא שוכבת לידי.
אני מנשק אותה והיא לא מגיבה.
אני נוגע בגופה והיא לא מחזירה לי אהבה.
אני מלטף אותה והיא קרה, קרה כל כך.
אני מוריד את הבגדים ועושה איתה אהבה, והיא לא עונה לי ולא
צורחת יותר, ואני שמח כי אני יודע שהיא לא תוכל לשבור אותי
שוב, היא לא תוכל להכאיב לי. ואחרי שאני יוצא ממנה, אני גם
יוצא מהדירה ונועל את הדלת, והולך לחפש עוד בחורה ועוד בחורה,
שהן לא כמוה כי איתן תמיד חם, אבל אני עושה את זה כדי לחזור כל
יום ולהרגיש את קור גופה ולדעת שהיא איתי לנצח והיא לא תעזוב
אותי יותר.

לא, היא לא תעזוב אותי. לא שוב.