[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"כרישים, טורפי העל של הים, לעולם אינם במנוחה, גם בשנתם הם
בתנועה ובעיניהם הפקוחות קשה יהיה לקבוע אם הם ערים", נאם
קריין בקול בס... הסרתי את מבטי מן הטלויזיה, "חיות מטופשות"
סיננתי, "מה כבר יש להם בחיים? זזים כל החיים באוקיאנוס בלי
לעצור ולהנות מהשוניות והצבעים והיופי, רק מחפשים אוכל, אוכלים
אוכלים עד שביום בהיר- הם מתים, למי אכפת איך הם ישנים...
טורפי-על, אלק, מבחינתי הם טיפשי על".
משוטט במחשבות, כבר שעתיים שאני בוהה בטלויזיה. המוח שלי מארח
מחשבות אסוציאטיבית, ואיזה כח עליון שולט על היד שמעבירה
ערוצים. "טיפשים בלי הפסקה, מעניין איך הסרט השני בלי ג'ים
קארי", המשכתי להפליג ממחשבה למחשבה, הרעב קירקר מהקיבה שלי.
ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק פינה מקומו לערוץ ההיסטוריה. "השנה היא
1903 והאחים רייט..." מכבה את המקלט.

ליחשושים קטנים של מסך שזה עתה כבה ודממה צורמת.
המשכתי לשבת בחושך שקוע במחשבות, האזנתי לדממת הליל. נזכרתי
איך כשהייתי קטן הייתי שם את ראשי על הכר ושומע צעדים עולים
במדרגות, כמה זמן לקח לי כל פעם להתעשת ולהפסיק לפחד, כל פעם
מחדש להבין שאלו הן פעימות הלב שלי, ואפילו אם זה לא הלב... אז
אני גר בקומת קרקע - אין מדרגות.

העצב הישן והטוב שעוטף את הסלון החשוך מעיק על אברי הפינמיים
כמו כף יד מכווצת עליהם, ואינה מרפה.  ג'ל על השיער, כל הבגדים
מסריחים מעשן הסיגריות, אני עייף ובכל זאת לא רוצה להתנקות, לא
רוצה להסיר את הלכלוך ולדעת שהערב נגמר ושוב אני נשארתי לבד.

התעוררתי בבוקר על אותה הספה, "מזל שההורים בחו"ל, אמא בוודאי
הייתה מציקה לי על הסיטואציה הזו" חשבתי בנמנום.
יצאתי מהבית, נסעתי לרועי ובמקרה הצטרפתי לארוחת צהרים
משפחתית, "פחות מחשבה פיזיולוגית אחת להיום" הרהרתי כשיצאתי
מביתו.
הודעה חדשה, ליאת  בים... "לא רחוק מפה", אמרתי לעצמי ונסעתי
בחלונות פתוחים.
איזה חום מנסה להתאוורר בדרך אל בית קפה על החוף.
המשכתי לעידן שגם ככה גר קרוב, "אז מה עם איך קוראים לה?" הוא
שאל, "מי?" היתממתי, מנסה לדחות את הנושא באלגנטיות. "ליהי?
לימור?" עידן גישש, "או בעצם יעל?", "לא דיברנו הרבה זמן, אה?"
ציינתי בחיוך, "אז עם ליהי זה ניגמר, תשמע, לנהוג כל פעם עד
בנימינה..."

"בנימינה זה מקום שלא היה קיים לפני שעשו שם תחנת רכבת", עידן
הוסיף ללא קשר ממשי לשיחה ואז חזר לנושא - "ומה עם יעל? הייתה
יעל, לא?" חקר. "יש יעל", השבתי, "סוגרת שבת". צליל הודעה קטע
אותי, הבטתי בפלאפון, אני כל-כך אוהב להביט על המסך ולראות את
הכתובת הזו: "הודעה חדשה".
תמיד מנסה לנחש  ממי זה, ומה צפון בה. "בוא אלי לחדר, זה ישתלם
לך", חייכתי חיוך מתלהב לעידן, הראתי לו את ההודעה, ובזריזות
כבר הייתי על מאה קמ"ש בדרך לרמת שרון.

כניסה נפרדת, שתי דפיקות בדלת, הלמות לב, חום בכל הגוף למרות
שכבר ישנו אוויר קריר של ערב, היא עומדת שם עם חיוך חצי
מבוייש, חצי ממזרי, יחפה, חולצה משובצת וארוכה שמסתירה לה את
התחתונים, או שמא היא לא לובשת כאלה, פסעתי אל תוך חדרה, שתי
שניות של דממה ומבט. דוחף לסגור עם הרגל את הדלת, מתנגש ברכות
באפרת ומפיל אותה למיטה.

מתנשקים, ידיים מגששות, בתאווה נעים אחד על השניה, החולצה שלה
כבר על השידה, ידעתי שאין לה כלום מתחת, מלקק את כל גופה,
מתגלגלים מצד אל צד, אוחז בה בחוזקה ומלטף ביד אחרת, נאקות
קלות ונשיכות קטנות, ושתי אנחות ושוב דממה. "אני אוהב את
הסידור הזה", חייכתי לעצמי ונרדמתי.

"אההההההה!", זעקה העירה אותי משנתי, מבוהל, לא יודע איפה אני,
חושך והלב דופק. אני מגלה שאני ליד אפרת מכוסה בשמיכה, נרגע
מעט ושואל אותה מופתע: "מה? מה קרה?", "נבהלתי" מילמלה,
"הסתובבתי אליך ואתה, אתה כמו מת, אתה, אתה הלבן של העיניים
שלך! אתה ישן בעיניים פקוחות! זה היה ממש מפחיד... נראית כמו
איזה זומבי..." המשיכה לדבר כשהיא לאט לאט נרגעת. הבטתי בשעון,
עוד לא מאוחר, עוד אפשר לישון קצת בבית לפני שחוזרים לצבא.
חוצה שומרון ריק בשתיים בלילה. והבית שלי חשוך. אפילו
"רובינזון" התוכי שלי כבר מת מזמן, והכלוב שלו מיותם תלוי מעל
החניה. המפתחות עושים המון רעש כששקט וגם הדלת פתאום חורקת.
מיטה גדולה ועוד שלוש שעות צריך לקום, ללכת לצבא. המדים תלויים
על הקולב. לילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תשואה עבור
מילה, נשיקה
עבור מילה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/04 5:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דן קשאני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה