תחילה לא זהיתיה:
על אף שלא פסקה מחייך, בת השחוק עזבה.
לא כיעורה ולא גבנונה כיערוה, הרי דופי אין בה.
צלקות ושקעים לא הותירה בשלג הבתולי (כמו שאבא קרא
כשהיינו בירושלים) תנועותיה קלילות ומתונות. יתר ידו.
זהו השיר האחרון שאני כותב לך, אהובה משכבר הימים,
בך ראיתי כל אשה שאהבתי
הכל זורם
הייתי צריך לעשות בך שמוש כשעוד היית יפה.
מתורשה לא בורחים
אפריורי, סבא אומר שאני מטומטם.
הוא צודק כמובן, הרי אומר שתמיד צודק.
בכל מקרה, ישנו סדר, ordnung
נוקשה, בשירי השמורים במגירה:
כשאני מעיין בהם בכובד ראש
With quiet disdain and resignation
אולם בהרבה חיבה ובהערצה
עמוקה, אני נזהר שלא לקלקל ולבדר את הסדר
הכרונולוגי שלהם: a gesture לדורות הבאים.
איזה שמוק אני.
סבא צדק!
קחי הכל ילדה יפה ובואי הנה בשמחה;
מבט תמה של בתולה נותן אשר
היא מצפינה -
אביב לך בא, אהבה קרבה,
בך לקסם פלאים מעבר לך,
נערה יפה,
בואי הנה! |