הלוואי ויכולתי לומר, שהפעם הראשונה הייתה כמו בסרטים. אני,
שקולנוע היה החיים שלי באותה תקופה, שחשבתי, שאקבל אוסקר עד
גיל 40, והחברות שלי השוו אותי לדוסון. וזה לא, שלא רציתי,
שהפעם הראשונה תהיה משהו סוריאליסטי עם כינורות ברקע. זה לא,
שבחרתי בתסבוך הזה, שיצא בסוף. אבל החיים בוחרים אותך. אתה לא
בוחר בחיים. כך נולד הסיפור המבולגן שלי (ממש כמו החדר) בגיל
16...
 
הייתי אז בכיתה י"א. שנה שנייה בתיכון, במגמת קולנוע, בדרך
לצבא ולחיים האמיתיים. באותה השנה הצטרפו למגמה אנשים חדשים
ונשרו כמה ישנים. אני הייתי מיחידי הסגולה, שנשארו. זה היה
הייעוד שלי. הצטרפה אלינו לכיתה נערה, שהייתה בעיני יפהפייה
(למרות שלא פעם חברותיי דאגו להבהיר לי, שהיופי הוא בעיני
המתבונן - בעיניי בלבד). היא התיישבה ליידי. לא הכרתי אותה
קודם לכן, שכן את ההפסקות שלי הייתי מבלה בכיתה עם דיסקמן,
מנסה להתכחש לעובדה, שאני לבדי בעולם, אני בעולם לבדי (ביאליק
בשעורי ספרות... תפתחו ספר...).
 
ואז, שעור ראשון בקולנוע, תחילת השנה, הבחורה המדהימה הזאת,
שהיוותה בשבילי את ההתגלמות של כל שרציתי להיות אי פעם - יפה,
אינטיליגנטית ועם הרבה חברים, התיישבה לידי. כיוון ששאר חברי
המגמה לא היו אנשים סימפטיים במיוחד, אלי לפחות, מיד נוצר
איזשהו קשר חברות בינינו, מכורח הנסיבות, כמו שאומרים.
 
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה, שהיא באה אלי אחרי בית הספר.
באופן נוח להפליא, הבית שלי היה בדרך לבית שלה, ובדיוק באמצע
הדרך. כך יצא, עם הזמן, שהבית שלי הפך להיות תחנת ביניים
פופולרית למדי, ולאחר מכן גם מפלט בימי ההברזות הרבים. היינו
הולכות אלי, אוכלות בראנצ' (בהתחלה זה עוד היה צהריים),
מתחברות לאינטרנט ומאבדות את עצמנו שעות. אני סיפקתי לה אוכל
וחיבור בחינם, היא סיפקה לי את חברתה, ובלי ידיעתה, גם עולם
חדש של רגשות, שלא הכרתי קודם לכן, לבנות מיני, לפחות...
 
בחלוף הימים, הצטרפה אלינו, לעיתים, עמיתה נוספת מהמגמה. על אף
שהדמיון בינינו שאף לאפס, מהמינוס, הרגשנו שאנו היחידות בכיתה,
שלא יתקעו אחת לשנייה סכין בגב בשנייה הראשונה, שתקרה ההזדמנות
בדרכינו. כך יצא שכל פרוייקט, שהטילו עלינו במסגרת המגמה,
חברנו שלושתנו יחדיו, בלי לשאול יותר מדי שאלות. עשינו מעצמנו
קבוצה וקפצנו על ההזדמנות.
 
והזמן עבר, בין פגישות הפקה להברזות מרובות - קצת אוכל,
אינטרנט ומוסיקה טובה. אני משתרכת אחריה כמו גור כלבים קטן עם
הלשון בחוץ. הייתי שפוטה שלה ברמות כל כך מטורפות, עד שכשהייתה
אצלי יום אחד, ומצב רוחה לא היה גבוה במיוחד, יצאתי מהבית
באמתלה שטותית, טסתי לקניון, קניתי גלידה בן אנד ג'ריס בטעם
קרם עוגיות וביצת קינדר, ורצתי חזרה הביתה.
 
הייתי מאוהבת מכף רגל ועד ראש, ושנאתי כל רגע. באותה תקופה לא
הייתי בקשר עם שתי חברותיי הטובות ביותר עקב ריב שטותי
לחלוטין. וגם לפני שדרכינו התפצלו, לא הייתי מסוגלת לפצות פה.
סוד אהבתי נשמר איתי, ומיצי הקיבה פעלו שעות נוספות. עד היום
אני לא מבינה איך כל העולם לא ידע את רגשותיי האמיתיים...
 
אני וחברתי, בשעות הארוכות, שהעברנו יחד, הרצנו צחוקים על
לסביות ושאר ירקות. הייתי מלטפת לה את הרגל בצחוק (עלק!)
ואומרת את שמה בלחש. היא הייתה כותבת לבחורים באינטרנט, שהיא
מנשקת הכי טוב בעולם, ושאם הם צריכים הוכחה, היא תנשק אותי,
ואני אעיד (בעוד שאני יושבת לידה, מתחננת לאלוהים, שהיא באמת
תעשה את זה).
 
בלילות הייתי חולמת עליה במצבים יצירתיים. בבקרים הייתי צריכה
לסטור לעצמי, להביט במראה ולומר בקול, שזה היה רק חלום, ותו
לא. בשעורים הייתי מפנטזת איך אנחנו מגיעות אלי הביתה ואני
אוזרת אומץ, תופסת אותה וסוחפת את שתינו לתוך מערכת יחסים
עמוקה, אוהבת, והכי חשוב - הדדית! החלומות האלו שיגעו לי את
השכל עד כדי כך, שחייתי באמונה שלמה, שאם היא לא תהייה שלי,
ועכשיו, אני קופצת מעזריאלי בהקדם האפשרי. אף פעם לא ידעתי
לדחות סיפוקים...
 
ואז זה קרה. היא נפגשה עם בחור אחד מהאינטרנט (שכמובן, היא
הכירה דרך המחשב שלי) ועפו ניצוצות. חבר חדש בבית ספרינו -
החבר החדש שלה. שנאתי את עצמי כל כך באותו רגע על שנתתי לזה
לקרות. הייתי בטוחה, שהכל בגללי, בגלל האינטרנט שלי, בגלל שלא
שמרתי מספיק טוב. אני בסך הכל רציתי, שהיא תהיה מאושרת, שתהיה
קרובה אלי, שתהיה שלי. חשבתי, שאם אהיה אשת הסוד שלה, החברה
הכי טובה שלה, אוכל אט אט לפלס את דרכי למיטתה, והיא אפילו לא
תדע מאיפה זה בא לה... ואז הוא הגיע. כוס אמאק! כאילו שאלמלא
החבר, היא הייתה קופצת לזרועותיי באהבה...
 
את החלומות הטובים החליפו סיוטים. כל לילה היו רצות לי בראש
תמונות שלו נוגע בה, מנשק אותה, מחבק אותה... המניאק! בעוד
שאני בבית, במיטה, לבד, מחבקת את הכרית... איך היא איתו, איך?
עם האידיוט הזה, שירה לעצמו "בטעות" ברגל... לפחות עדיין יש לה
זמן אלי. יש לה זמן... אני דואגת, שיהיה לה זמן. מבריזה מכל
שעור אפשרי איתה. היא תלמידה עם ממוצע 90, ואני נכשלת בכל
המקצועות. אבל למי אכפת? אני אוהבת אותה, וזה מה שחשוב. אהבה
מנצחת הכל. האהבה תעביר אותי את הבגרויות, ותשלם על הקולה
בקפיטריה... (ממש...)
 
איך יכולתי להישאר בכיתה? כל שעור קולנוע היינו מתכתבות והיא
הייתה מבקשת ממני, שנלך אלי, שנבריז בעשר. בהתחלה עוד אמרתי
לא. אבל אז היא הייתה מסתכלת עלי בעיניים החתוליות האלו,
עיניים ירוקות גדולות, עושה פרצוף של גור קטן מוכה וחמוד,
שרוצה שתטפל בו. יכולתי לסרב? בשלב מסוים כבר הפסקתי לנסות
להתנגד, כי הבנתי, שזה סתם בזבוז של זמן ודיו. היא יכלה לגרום
לי לעשות כל מה שרצתה - והיא ידעה את זה. היה לה את הדבר הכי
טוב בעולם להציע לי בתמורה. את כל שרציתי - את האשליה, שהיא
שלי. רק שלי, ולא של אף אחד אחר.
 
אז מה אם היא לא הייתה מתייחסת אלי בהפסקות. אז מה אם הרגשתי
קצת מנוצלת. אז מה אם יש לה חבר, והיא הדבר הכי סטרייטי בעולם.
אז מה על 1001 דברים. רציתי אותה יותר מהחיים, וזה כל מה, שהיה
חשוב לי באמת.
 
בחופש הגדול לא התנתקנו לחלוטין. היו כמה טלפונים, כמה פגישות
אקראיות ולא אקראיות, והרבה אינטרנט. לי היה אינטרס לשמור איתה
על קשר (כאילו, דה!), אז ניסיתי להמציא כמה אינטרסים בשבילה.
אפילו לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, כי היא מצאה כמה בעצמה
- יש לה עוד שנה שלמה של לימודי קולנוע, בהם תצטרך צוות איתו
תוכל להסתדר. וכיוון שבוחרים את הטוב ביותר, או את הרע
במיעוטו, במקרה שלנו, בחרה בי. היה לי מעמד. היה לי סטטוס. אני
הרע במיעוטו. היא בחרה בי.
 
ובינתיים אצלי, לאחר שנה שלמה, ארוכה ומייגעת של רצון בלתי
נלאה ולא ממומש, לאחר לילות רבים בלי שינה, בכי, חלומות, ויותר
אשליות ממה שהמשטרה מרשה - התחילו מיצי הקיבה להתעצבן, הלב אמר
נואש. הקץ אותו דחיתי כל כך הרבה - לספר לה איך אני מרגישה
באמת, החל להתקרב בצעדי ענק, מתוך החשיבה התמימה והמוטעית,
ותקווה חסרת שחר, שאולי, רק אולי, היא תשמע את הנורא מכל
ותחליט, שבעצם גם היא מאוהבת בי, ושתינו נרכב יחדיו לעבר
השקיעה ונחיה באושר ועושר. נו, באמת. אפילו האמריקאים כבר
וויתרו על הרעיון המופרך הזה בסרטים...
 
לאט, אבל בטוח, סללתי את הדרך. באיזשהו שלב החלטתי, שאני אספר
לה אחרי הבגרות האחרונה בקולנוע, כלומר בעוד מספר חודשים לא
מבוטל, בהם יש לי זמן לזרוק רמזים כבדרך אגב, ואם היא תבין -
סימן, שהיא רצתה להבין. סימן, שהיא חשבה על זה, ושהיא רוצה
לנסות. סימן, שהסיכויים שלי לכבוש אותה ואת ליבה גדולים יותר.
ואם היא לא תבין... אם חיכיתי עד עכשיו, מה זה עוד כמה חודשים?
קטן עלי...
 
אני חושבת, שהרמז העיקרי, הגדול מכולם, והכי קרוב לווידוי
עצמו, היה אחרי שראינו ביחד את הסרט "גברים בצד". אני כבר
הייתי בוגרת הסרט פעמים רבות, וכבר הייתי רגילה להשוות בין
סרטים ותוכניות טלוויזיה, לחיים המסכנים שלי (מכאן גם הבועה
הנפלאה, שחייתי בה - שגם היא תרצה אותי...). לאחר הסרט, אין לי
מושג למה, זרקתי הערה - שאני כמו וופי גולדברג בסרט. גם אני
מאוהבת במישהו, שלעולם לא אוכל להשיג.
 
היא עשתה לי את המוות באותו יום. רדפה אחרי בבית, וניסתה לגלות
מי הוא מושא אהבתי הבלתי מושג. ואני? אני חייכתי לי מתחת לשפם,
והמשכתי לשתוק. היא זורקת ניחושים, ואני צוחקת.

"בחיים לא תנחשי. צאי מזה" אמרתי לה. והחתלתולה האינטיליגנטית
שלי הרגישה, שמזלזלים בחכמתה, והיא לא הייתה מוכנה לקבל את זה.
איך יכול להיות, שהיא לא יודעת, שהיא לא מצליחה לנחש?! כיצד
ייתכן, שאני לא מוכנה לחשוף את הפרט הקטן, והלא משמעותי הזה?
עד לאותו הרגע הייתה רגילה, שחלקתי עמה כל פיסת מידע אפשרית על
עצמי, בין אם הייתה או לא הייתה מעוניינת לשמוע. ועכשיו, אני
מרחיקה אותה. מסתירה פיסת מידע אחת, קטנה, שדווקא אותה, ודווקא
עכשיו- היא רוצה לדעת...
 
אוי, איזה אושר. סוף סוף לי יש משהו, שהיא רוצה ולא יכולה
לקבל. רכילות. כל פולנייה טובה לא מסוגלת לעמוד בפיתוי. עכשיו
לה יש אינטרס להיות חברה שלי. אוי, כמה שהייתי מאושרת באותו
היום. לא הייתה מאושרת ממני. אבל למרות כל התחנונים, לא
גיליתי. לא אז. לא היה לי אומץ, לא הרגשתי, שזה הזמן. היא זרקה
לאוויר שמות של בנים מפה עד להודעה חדשה, ואני הסתכלתי עליה
בעיניים מוכות אהבה ושללתי כל שם ושם. החזקתי אותה באותו הרגע
בכיס הקטן, לרגע אחד של חסד - תהפוכות הגורל. עד לרגע שסיפרתי
לה, שהיה מספר חודשים לאחר מכן, הייתה שואלת אותי מדי פעם,
כבדרך אגב, מי הוא זה, שאיני יכולה להשיג, ומדוע.
 

ככל שעבר הזמן, הסוד בער בי כמו אש, ששרפה את כל האיברים
הפנימיים. כתבתי שירים גרועים, מכתבים מפוספסים, ושירים
אנונימיים לעיתון בית הספר. חתמתי בראשי תיבות, שהיא פעם
המציאה, אבל היא לא הבינה כלום. שתינו היינו במערכת העיתון
בזמנו, והיינו יושבים, כל חברי המערכת, ומנסים לשבור את הראש
ולהבין של מי השירים האנונימיים, שהוצאנו מתוך התיבה. אם יש
ראשי תיבות, האדם בטוח רוצה להזדהות! אבל, כמובן, כל הניסיונות
עלו בתוהו, ואני ישבתי שם, בין כולם, וחייכתי על נצחוני. ממש
מתן בסתר.
 
בסופו של דבר, הגיעו מים עד נפש, והרגשתי, שגופי לא יכול לעמוד
יותר במעמסה הנפשית הכבדה. הטריגר היה משפט, שהיא אמרה,
לחברתנו השלישית לספסל לימודי הקולנוע. היא אמרה לה, שבתום
הלימודים, לאחר שנסיים עם הבגרויות, היא לא תשמור עם שתינו על
קשר. "אנחנו חברות בית ספר, ותו לא." הערכתי את הכנות שלה, אבל
רציתי לרצוח את הזונה באותו הרגע. לא הבנתי איך היא יכולה לומר
ככה, בפרצוף, את מה שכולנו ידענו בלב. רציתי למות. הרגשתי,
שאין לי יותר מה להפסיד. עוד 3 חודשים, פחות 3 חודשים, זה כבר
לא משנה. אותה כבר הפסדתי, ובכלל, מסתבר, שהיא מעולם לא הייתה
שלי. התנפצה הבועה, נפתח הסכר, לאחר לילה של שימורים החלטתי.
אני הולכת לספר לה, ויהי מה. שהיא תתבשל קצת במיצים האלו. היא
לא תבין כיצד רקמתי מזימה כזאת מתחת לאף שלה, בלי שהיא שמה לב.
מגיע לה. אמא שלי הייתה קוראת לזה: "נדפוק את אגד, נלך
ברגל"...
 
זה היה יום שישי, סוף ינואר או תחילת פברואר. זה היה יום גשום,
ולא הייתה לה מטרייה - ממש כמו בסרטים הקיטשיים האמריקאים.
צירוף קטסטרופלי למדיי, בשביל שתינו. אני לא זוכרת באיזה שלב
בדיוק אמרתי לה, שיש לי משהו לספר לה, או שיש לי מכתב לתת לה.
נראה לי, שלפני שהתחילה הישיבה של מערכת העיתון. היא לא הבינה
מה כל כך חשוב, מה כל כך סודי, שאני צריכה לדבר איתה לבד.
בחוסר רצון, היא הסכימה, נפלה ההחלטה - כשתסתיים הישיבה, אני
אתן לה את המכתב.
 
הבעיה הייתה, שהיינו צריכות לקחת מפתח לחדר העריכה, או ציוד
קולנוע, לאחר הישיבה. כל העסק נעשה בתוך כותלי בית הספר,
כשהמכתב שורף לי חור בכיס בגודל של אמריקה, והיא רוצה לדעת,
כמו כל פולנייה טובה, מה הסוד הגדול...
 
את הרגע המדויק בו נתתי לה את המכתב והיא התחילה לקרוא, אני
זוכרת כאילו זה היה אתמול. (כאילו זה היה אתמול... כאילו זה
היה אתמול...) מסדרון בבית הספר, בניין כיתות י' - בדרך לבניין
כיתות י"ב, קומה שנייה, דקת הליכה מגרם המדרגות הקרוב לחדר
המורים. שם חתמתי על גזר הדין שלי. שם נתתי לה את המכתב והיא
התחילה לקרוא. שם, בעצם, התחיל הסוף.
 
היא פתחה את שלושת דפי הפוליו המקופלים, וניסתה להבין את כתב
החרטומים שלי בקושי רב. היא קראה חלק, והתחילה לצחוק בטירוף.
רציתי למות. רציתי לקבור את עצמי. רציתי לבכות ולצעוק ולצרוח
-עליה. שתקתי כמו דג והסמקתי. "מה כל כך מצחיק אותך?" שאלתי
אותה בהססנות מה. "נו, באמת. שירי, נורא מצחיק. הבנתי, שאת
מנסה לעבוד עלי..." (אני באותו הרגע רק ניסיתי לחשוב על דרכי
מילוט, כך שאני מתנצלת על שאיני זוכרת את הנוסח המדויק של
דבריה...) היא חשבה, שאני עובדת עליה. כל הדרך אלי הביתה,
שתינו תחת אותה המטרייה, ניסיתי להסביר לה, לא ברור למה, שזאת
לא עבודה בעיניים.
 
לקחנו מטרייה נוספת מהבית שלי, וכדרכי יצאתי ללוות אותה
לבייתה. כשהגענו אל הכניסה לבניין שלה, היא נעצרה, הסתכלה עלי
במבט מתחנן כזה, עם העיניים הירוקות האלו, שהשביתו אותי
לחלוטין. "אנחנו סגורות על זה, שזאת לא עבודה בעיניים?"
הסתכלתי עליה, והיא הפנתה מבטה. לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים,
ואני לא בשלה. כל כך רציתי לומר לה "כן, זאת בדיחה אחת גדולה.
נכון שאני גדולה מהחיים?", אבל לא יכולתי. הנזק כבר נעשה,
הקלפים כבר על השולחן. החתלתולה שלי הלכה ממני, בגלל שלא
יכולתי לסתום את הפה הגדול שלי. רציתי ללטף אותה, לחבק אותה
חזק חזק, להעביר את ידי בשערותיה, לתת לה נשיקה עדינה על
השפתיים הבשרניות האלה, ולומר לה שזה בסדר. שזה לא משנה, שתשכח
את הכל, שאני אשכח את הכל - ונמשיך בחיים כרגיל. קפאתי במקום.
"כן. אני סגורה על זה, שזאת לא עבודה בעיניים." שוב היא הסתכלה
לכיוון השני. "ידעתי, שזה מה שיקרה", אמרתי והשפלתי מבטי,
הדמעות חונקות לי את הגרון, אבל אני נלחמת איתן, דוחפן אותן
בכוח פנימה, שלא יעזו לצאת. "מה?" היא שאלה אותי בעצבנות. "שלא
נוכל להסתכל יותר אחת לשנייה בעיניים" אמרתי בשקט. רציתי
לבכות. רציתי, שהיא תראה, שזה קשה לי. רציתי, שהיא תיגש אלי,
תרביץ לי איזו נשיקה רטובה, תנגב את הפה באגרסיביות, תדפוק
חיוך שטני כזה, עם מבט ממזרי בעיניים, ותלך. "למה ציפית?" היא
אמרה קצת בבוז. "כלום" סיננתי.
 
רציתי להגיד לה, שאף אחד אף פעם לא יאהב אותה, כפי שאני אוהבת
אותה. רציתי לומר לה, שאתייחס אליה כמו אל נסיכה, כי בעיניי
היא נסיכה אמיתית, ואני אדאג לה ואפנק אותה וארעיף עליה יותר
חום ואהבה מכל האנשים בעולם יחד. רציתי להגיד לה, שגם אני
מנשקת מצוין, ושכדאי לה לנסות. אבל לא יכולתי. לא הייתי
מסוגלת. אפילו להסתכל לה בעיניים עכשיו, לא יכולתי.
בסופו של דבר נסגר, שסוף השבוע ייתן לשתינו את הזמן להתרגל.
היא עלתה הביתה, ואני הלכתי לבכות על הפנטזיות היפהפיות שלי,
שנשארו בגדר פנטזיות - ולעולם כך יישארו.  
 
מערכת היחסים בינינו, לאחר מכן, הלכה ונעלמה. הימים עברו,
ואיתם הבגרויות, ואיתם חברויות ישנות ואשליות מתוקות... לימים
הצטלבו שוב דרכינו בצבא, אבל התסבוך הזה היה כאין וכאפס לעומת
האימפקט, שההתאהבות הראשונה בבחורה יפהפייה כזו בגיל 16 השאירה
עלי.

למען האמת, כשחושבים על זה, אם אני כבר בנושא, ואם אני כבר
מספרת משהו, אז אני צריכה לספר על הפעם השנייה... אבל זה... זה
כבר סיפור אחר...
 


                                                           
            מוקדש לך...