"כשאני אסיים את הסיגריה, את צריכה לתת לי תשובה" הוא אמר לי,
נושף בפניי עשן חריף, עיניו הכחולות נועצות בי מבט מזהיר,
אפילו מאיים. מבט, שאומר לי: 'אל תשחקי אותה ילדה תמימה איתי -
אני יודע, שאת לא, אפילו שהוא לא יודע עליי כלום.
אני מחייכת, לא חיוך אמיתי אלא סתם עוויית פנים קרה, מעין הכרה
בכך ששמעתי את דבריו והבנתי את משמעותם. הוא לוקח עוד שאיפה
ונושף את העשן החוצה לאט לאט. העיניים לא זזות לרגע, מבט ממוקד
בי - אבל ריק מתוכן.
כשרק הכרתי אותו, שמתי לב קודם כל לעיניים, זוג עיניים גדולות
בצבע כחול - שקוף. עיניים, שמהרגע הראשון התמקדו בי באותו מבט
חסר רחמים, מבט שכביכול מנסה לחשוף הכל, אבל בעצם לא עושה
כלום. בהתחלה לא ראיתי הרבה מעבר לעיניים. עם הזמן הבנתי, שאין
מעבר. יש לו רק את אותו מבט, שכמעט מצליח לחצות את הגבול הדק
אל המשמעות. רק כמעט.
ועדיין, המשכתי. משחקת את המשחק האהוב עליי - משתמשת בעיניי
שלי, שאולי אין להן צבע ממגנט, אבל יכולות לומר הכל. תמיד
דיברתי טוב יותר עם העיניים מאשר בעזרת מילים. ידעתי למשוך,
להרחיק, לאתגר או להשפיל- והכל במבט. רק לשקר עם עיניי לא
הצלחתי. עיניים לא יכולות לשקף משהו, שפשוט לא נמצא.

"אני מקווה, שאת חושבת", הוא אמר לנוכח מבטי התלוי, "את יודעת,
שהזמן עובר מהר".
אני מסיטה את המבט החוצה, אל החושך שמסביב לרכב, וחוזרת אליו
ואל זוג העיניים.

בהתחלה הוא סיפר לי, שהוא סטודנט, מסיים שנה שנייה של הנדסת
משהו-משהו, מאותם דברים מסובכים, שאף אחד לא מבין מה באמת
עושים איתם, אבל המון הולכים ללמוד אותם ומדברים על זה שעות,
פשוט כי זה נשמע מתוחכם. הוא גם סיפר, שהוא היה מדריך כושר
קרבי בצבא, עבד עם שלדג וכמה יחידות מובחרות אחרות. אח"כ הוא
התחרט וסיפר, שבכלל לא גייסו אותו, והכל עם אותו מבט חסר הבעה
בעיניים, בלי שום שינוי.
"למה לא התגייסת?" שאלתי אז, והוא משך בכתפיו.
"פשוט לא רציתי"
"וסתם ככה נתנו לך - רק בגלל חוסר רצון?"
"כן" הוא אמר, ואני הפסקתי לשאול. לא בגלל שהאמנתי, אלא בגלל
שאותן עיניים ריקות הזהירו אותי לא להתערב. יש גבולות, שלא
חוצים.

גם הגבול הנוכחי נראה לי מאיים, הגבול בין הצד שלי במכונית לצד
שלו. העיניים, שהמשיכו להיות נעוצות בי ללא תזוזה. הסיגריה,
שהתקרבה לסיומה.
"על מה את מסתכלת כל כך הרבה?" הוא שאל אותי פעם.
"שום דבר מיוחד" עניתי בסתמיות והוא גיחך.
"עיניים כמו שלך ושום דבר מיוחד - איזה בזבוז" ולא הוסיף. אני
אז ניתקתי את מבטי ממנו והתרחקתי למקום אחר. לא אהבתי את הריח
המתוק-חריף של העשן, שנדף ממנו. לא אהבתי את המבט הלא ממוקד
באף אחד ואף נושא, אבל נעוץ תמיד בי.

והנה, אני כאן. אותו ריח, אותו מבט ואותה תחושה לא ברורה בבטן,
שאומרת לי, שמאחורי העיניים האלה אולי אין משהו אמיתי ובעל
משמעות, אבל בטוח יש שם משהו נוראי, אחרת לא הייתה להן כזו
עוצמה מטרידה.
הוא מסיים את הסיגריה וזורק אותה דרך החלון. אני מלווה במבטי
את הנקודה האדומה הקטנה, שעפה באוויר, עד שהיא נוחתת כמה מטרים
משם ודועכת במהירות לתוך החושך. עיניי חוזרות כדי להיתקל
בעיניו, שמבען לא השתנה וכנראה גם לא ישתנה.
"מצאת תשובה?", הוא שאל, מתקרב וכמעט עובר את הגבול, ששרטטתי
במחשבותיי, "נגמר לך הזמן".
משכתי את הרגע לשנייה נוספת, עיניי נעוצות בעיניו, מנסה לעטוף
את עצמי באותו מבט חלול, באותו חוסר הבעה כמו שלו, וללא הצלחה.
הוא רואה את המחשבות דרך עיניי.
"אני אחזיר אותך הביתה", הוא אומר ומתניע, "אם מתישהו תשני את
דעתך עליי, יש לך את המספר שלי"

הסתכלתי החוצה אל הרחובות החשוכים, בזמן שעשינו את הדרך המוכרת
עד הבית שלי.
"תעצור", אמרתי פתאום, "זה מספיק"
הוא עצר, ואני יצאתי מהאוטו. העיניים שלו ממשיכות ללוות אותי
באותו מבט ריק.
"אנחנו בכלל קרובים לבית שלך?" הוא שאל.
"בטח" שיקרתי בלי להניד עפעף, רק כדי שילך כבר, רק כדי שיעזוב
אותי לנפשי, רק כדי שיישאר מחוץ לטריטוריה הביתית שלי.
יש גבולות, שפשוט לא חוצים.