העיניים פקוחות
ובראש רק דמות
פנים,
ספק גבר
ספק אישה
אבל רק פנים
ולא סתם פנים
פנים ישנות
וכל קמט מראה על זיכרון,
שבילים בפניי הדמות
ואני עומדת שם על אחד השבילים
ופתאום זה לא רק פנים
מתגלה יד
קצת שקופה
אבל מי מאמין ברוחות?!
ועל היד
מספר
אני מנסה לברוח ולא להסתכל
אבל היא לא נותנת לי לעבור
רוצה בכוח, שאני אראה
שאני ארגיש את הכאב שעל ידה
שאני ארגיש את החריטה
שאני ארגיש מה זה להיות 52884 בגוון שבין ירוק לכחול
אני מוקפת בעצים באמצע יער, עומדת על קרקע
שכנראה מתחת לרגליי קבורים שניים או שלושה או עשרה
אנשים, שאף אחד לא יודע, שהם שם
ואותה דמות, מתחתיי, אבל לא נותנת לי ללכת
רוצה, שאני אוציא את הכל כאן ועכשיו
כל הבכי
הכל
אני רוצה בכוח לברוח, אבל הרגליים לא נותנות
גם הן מתעקשות
תישארי
אולי תיקברי בבוץ שעל קבר האחים הזה
ביער השכוח, שאף אחד לא מכיר
אני נשארת עומדת
ושוקעת
הרגליים כבר כמה סנטימטרים בתוך האדמה
הפנים נעלמות
ורק זוג שפתיים לוחשות
"אל תשכחי, אף פעם אל תשכחי!"
אני עומדת שם בוכה
באמצע יער- כן! הוא קיים!
רואה מולי את כל השבילים, שהיו על פניה של הדמות
והנה ליד שביל אחד עץ וליד השני פרח
וליד השלישי- אנדרטה גדולה מלאה בנרות זיכרון
ואני לוחשת- אני לא אשכח, אף פעם לא אשכח!


החוויות מפולין יכולות להיות קצת קשות לפעמים ולא תמיד הדברים,
שרוצים להגיד, יוצאים באותו הזמן. לפעמים המילים נעלמות ורק
הדמעות יורדות והדברים, שאנחנו כל כך רוצים להגיד ולהוציא,
דווקא אותם- אנחנו לא מצליחים להוציא. על קבר האחים פשוט
עמדתי, ובמשך מספר דקות חשבתי על משפחה שלמה שלי, שנרצחה
בשואה, רוצה להוציא כל כך הרבה עצבים, אבל כל מה שיכולתי לעשות
זה לעמוד עוד מספר דקות על קבר האחים, להרים את הראש למעלה
ובאמצע היער ובין כל העצים לנסות לראות את השמים. אני עומדת
באמצע קבר האחים וכל מה ששומעת זה קולות של יריות וצרחות
וצעקות ובהלה ופחד וכלבים נובחים וצעקות בגרמנית. ואני חוזרת
לאוטובוס ומוציאה את המחברת ומוציאה את העט, רוצה כל כך לכתוב,
אבל כלום לא יוצא. ומגיעים למלון ושוב מנסה להוציא את המחברת,
וכלום לא יוצא.
מה שלא הצלחתי להוציא שם, כנראה שהיה צריך קצת זמן לעכל.