במסבאה של ביבי, קצב חברתי.
מוקדש לעובדי הנמלים השובתים.

בואו בואו למשתה הגדול, למסבאה של נתניהו, שר אוצר משיחי וקצב
חברתי.
מוזמנים, מי שיכולים לקנות את נכסי המדינה הציבוריים, אבל רק
אלו שמוכנים לקנות את הכל. הכל. מהר ובזול. לשתות הרבה במכרזים
תפורים, לבוא בדרישות לפטר עובדים.
בואו לhappy hour של השירותים הציבוריים, תקבלו אחד + אחד,
אולי יסבסדו לכם את הקנייה, במיוחד אם המדינה תצטרך לממן את
המובטלים החדשים, שתדרשו את פיטורם כתוצאה מן המכירה.
ואם תחכו בסבלנות, הוא לא רק יפריט לכם את הנשמה, אלא גם את
המים, את הכבישים ואת החשמל. אתמול הוא לקח לנו את היציאה שלנו
לסחר עולמי ומכר את הנמל.

כי לביבי החילוני יש, ועוד איך, אלוהים וגם רבנים, מגי תאצר,
קרלוס מנם וחברי הקונצנזוס של וושינגטון, מפריטים משיחיים,
שקברו אותם באירופה מזמן, מנסים לשכוח שהם היו קיימים, אבל מה,
רק ביבי , קצב אידיאליסט, באמת מבין.
וזה עובד במאפיוקרטיה של בעלי ההון, התקשורת והשלטון. לך תבדיל
שם בין סילבן שלום לאל קפון, וכולם באים לשתות במסבאה של ביבי
הקצב ולאכול סטייקים עסיסיים מכל מיני נכסים של המדינה, ולהגיד
שיש צמיחה וזה המצב.

והנה הם העובדים, מביטים מבעד לזגוגית, עומדים בלויים וקופאים,
עטויי כאב ולמודי שקרים, וביבי משסע בהם את הברמנים והדורמנים,
פקידי האוצר וראשי ערים כדי לשבור להם את עמוד השדרה, אחד אחד,
כמו גפרורים.
כדי לזרוק אותם לחברות קבלן, כדי שיפחדו להילחם על הזכויות
עובדים, או שיעבירו אותם לעוד חברת כוח אדם, שיפסיקו להציק עם
השביתות והדרישות וההסכמים הקיבוציים.
ואחרי שכולם יגמרו את כל המסבאה במכירת חיסול, יתחילו כל
המנקים לשלם את החובות של המאפיוקרטיה, ששתו ושתו במסבאה של
נתניהו, הרבה יותר ממה שהם שילמו.

ואם יאמרו המנקים, שהם רעבים גם לסטייקים, או אפילו סתם מזטים,
יזרוק הקצב נתניהו קצת קטשופ, אולי כמה זיתים, שאריות של
הקליינטים, שברוב טוב ליבם הם תורמים.
וכשיבקשו העובדים להכנס למסבאה, כי הם מתפוררים וקופאים, יעמיד
נתניהו מולם כוחות גדולים של צבא ושוטרים, שיבואו עם אלות
סוסים ויצעקו, שזאת הסגת גבול והמסבאה היא שטח פרטי.
בוא בוא, חביבי, בוא לביבי, קצב חברתי ושר אוצר משיחי.

ועל כל עובד נמל ששובת, יקומו עוד חמש, וכל אחד יתן רק שעה, רק
שעה ביממה, כדי לסגור לו אחת ולתמיד את המסבאה.
וכל יום שאנחנו רוחצות כלים, או נוסעים בדרך לעבודה, עומדים
בלשכות העבודה, משלמים דו"ח חנייה, מפחדים לפתוח את הדואר, כי
אולי זאת עוד התרעה. כל יום נקדיש שעה לעשות משהו, להאמין,
להתפלל, אפילו רק לחשוב, איך סוגרים לביבי את הבסטה ומחרימים
לו את המפתחות.
ועוד נצליח לעצור אותו בזמן, לפני שהוא יפריט לנו את הורידים,
כי מה שהקצב לא יודע, זה שהסכין שלו לא תחתוך דרך קבוצות של
אנשים מאורגנים. וכל יום נביא עוד אדם אחד, שידע, שהוא לא רק
לא אשם, הוא גם לא לבד. ועוד משפחה ועוד מקום עבודה יתנגדו
ופתאום ירגישו שוב את הדם זורם בעורקים. פתאום ירגישו שוב, שהם
בחיים. ירגישו, שהם בחיים, כי הם נאבקים. כי נתניהו
והמאפיוקרטיה שלו מנסים לגנוב לנו את האהבה ואת הזמן, וכל יום
ניקח לעצמנו שעה, כדי להחזיר לנו חזרה את החיים והחברה.
בשעה ביום סוגרים לביבי את הבסטה, שולחים אותו מכאן על ספינה.
בשביל זה שווה אפילו לפתוח את הנמל בשביתה.

נכתב בהשראת סרטו של פרננדו סולנס, "זכר הביזה - social
genocide", המתאר את תהליך הפרטה של ארגנטינה, קריסת הבנקים
ומחיקתו של המעמד הבינוני.