מחר היה אמור להיות הלילה, בעצם היום, כבר אחרי חצות.
אני עדיין לא יודעת אם זה מה שאני באמת רוצה.
כנראה שזה אומר שלא, אבל אני לא בטוחה.

אני אוהבת אותך, אני חושבת. לא, בעצם אני יודעת.
אתה אוהב אותי, זה מה שאתה אומר, לפחות באנגלית.

לפעמים, בעצם הרבה, אני מרגישה מטומטמת.
אתה לא מתכוון, אבל ככה זה יוצא.

אנחנו ממש שונים, אבל גם ממש דומים, מה שלא כל כך עוזר.
קורה שאני חושבת על פרידה ואז מתחילה לבכות ונבהלת רק
מהמחשבה.

אמא אומרת שאתה מכאיב לי יותר משאתה משמח אותי, גם אני חשבתי
ככה, עוד לפני שהיא אמרה את זה. גם אתה הזכרת משהו בסגנון.

כנראה שזה ככה, חבל.

אמא גם אמרה שלא נראה לה שאתה אוהב אותי מספיק.
אבל עם זה אני לא מסכימה.

אני לא יודעת מה לעשות, לא בקשר למחר ולא בכלל.
כנראה שזה לא יקרה מחר, אולי כן בעצם, אני עוד לא יודעת.
אני לא רוצה להרגיש מטומטמת אחרי, ויש סיכוי טוב שזה מה
שיקרה.

מה אם באמת ניפרד, מה יקרה אז?
זה יכאב, אבל גם עכשיו זה כואב.

רגע אחד אנחנו ממש קרובים ורגע אחרי - עולמות נפרדים.

טירוף. אני מרגישה שאני משתגעת ממחשבות.
אני לא יודעת מה לעשות.