הקרבתי את עצמי היום
על קיר חיוור
ידיי ממוסמרות לטיח
כטעות בנייה.
טעם הדם עולה בפי
שריד ללשוני
אותה בלעתי
למנוע הזעקה
אשר אם תפלט
תמשך ותמשך.
דמעות הגאווה
ניצתות וכבות על עורי
הכאב יביא ברכה
הרי בלעדיו אין גבורה
ואני,
גיבור לעמי, גיבור לאומי.
בני אברהם ויצחק,
ישתו דמי ויתחזקו
הדמעות אשר בוערות על עורי
יבערו בעיניהם
לא עוד יעמדו בבושה
אלא יעופו בכוח הקרבתי.
כה הרבה שרוצה אני לאמר
למחול ולהדריך
אך פי ריק מלשון
וראשי מלא ערפל כאב.
מוקף סמל עמנו,
משורטט על קיר ישן,
כיצירת אומנות מודרנית במיוחד
רגליי מתעוותות
עת גופי נואש מלחימה
ואני משלים את אומנות
ההקרבה. |
