"אדם נוצר ללכת זקוף על שתיים,
אך נפשו בו רוצה לפעמים לפשוט ארבע,
ולשכב בו ולא עוד. הכנות נסיעה [...]" - יהודה עמיחי

אני שוב רוצה לראות את פנייך.
לעולם לא תוכל לחוות את עומק החלל שנפתח בליבי, את הריקנות...
רוצה ללחוש את שמך, במלמול שפתיים, ואתה ששמעת תבוא אליי ותלטף
את פניי. ושמך נלחש, נשמע בבירור בין כתלי החדר, ואני פותחת
עיניי כמצפה לראותך בנשימה עצורה, ואתה איננו.
זורקת ספרים על הקירות, משליכה חפצים.
לא אותם אני רוצה להשליך, אלא להטיח את פניי שלי בקירות, עד
שדם יירד, עד שאפסיק לכאוב את הכאב הרגשי שמתפלש בתוכי, לתת
מקום לכאב הפיזי, נראה שהוא עדיף.
ראשי טמון בין ברכיי המקופלות, הסדין כבר ספוג דמעות, אני לא
מצליחה לנשום, מרגישה בחדות את העצב חותך אותי, רוצה אותך, שוב
לראות את פנייך, לכאוב אותך איתך.
ואתה, אתה כ"כ הרבה דברים, רק לא פה.
ואני, הייתי כ"כ הרבה דברים, ועכשיו לא...
שוקעת, גוועת לאט, מאבדת את עצמי בסחף רגשות. לוחשת את שמך,
איך אינך שומע, צועקת את שמך עד איבוד קולי, ואני כבר אינני מי
שהייתי ואתה הפנת לי את גבך...
אתה לא חוזר, אתה לא תשוב.
תחזיר לי את עצמי, תחזור אליי, השלם מה שקטעת, מלאכתך בי עוד
לא הסתיימה.