חודשיים לפני שזה קרה היינו על הגבעה של דורקינג ואמרת שנורא
בא לך להשתכר אבל אין לך עם מי. שאלתי אם אני כבר לא נחשבת.
"אבל את לא יודעת לשתות. לא כייף איתך. את אפילו לא יודעת
לעשות גרפסים."
"אז תלמדי אותי", אמרתי בחיוך.
וככה ישבנו עם הבירה ביד אחת והיד השניה מתעופפת באוויר
להסברים, ושאלת מתי בפעם האחרונה עשיתי גרפס, ולא זכרתי, ואמרת
שבטח אמרתי סליחה אחר כך.
"שימי את היד על הגרוגרת שניה", אמרת, ושמתי אותה על הצוואר
שלי.
"על הגרוגרת שלי, מפגרת", אמרת, ושמתי אותה על הצוואר שלך,
והתחלת להסביר איך הגרוגרת אמורה להיכנס פנימה, והייתי עסוקה
בלהקשיב לנשימות שלך אז לא הקשבתי להסברייך.
בסוף לא ידעתי לעשות גרפסים, יצא לי משהו דומה, קטן כזה, כמו
לפני פליטה של תינוק, וצחקת עליי, אבל בהחלט השתכרנו, יותר
מדיי אפילו.
חודש לפני שזה קרה ישבנו זו מול זו בחדר בבית המלון, בשעה שבע
בבוקר עם העיניים חצי עצומות, ופתחת בשיחת יחסנו לאן, כשכל
מילה נשמעה כמו המילה האחרונה, והסיגריות החלו לצרוב בגרון,
והשפתיים נהיו כבדות ודביקות, או אולי רק השפתיים שלי, מפני
שאת דיברת בחופשיות ובשטף, כאילו עצרת את המילים כל כך הרבה
זמן בתוכך ועכשיו את נותנת להן להתפרץ, כמו סכר, אשר מסדק זעיר
שבו נוצר עוד סדק, ועוד אחד, ועוד המון סדקים, וחיכיתי לרגע
שבו תגידי את השורה התחתונה, הרגע שבו הסכר יפער, כמו בור
עמוק, יפריד  בין הצד שלי לצד שלך.
השורה התחתונה של השיחה היתה אמנם שלא יפה לקרוא עיתון כשהחברה
שלך מדברת, אבל הקשבתי טוב מאוד לכל מילה שאמרת, עד עכשיו אותם
משפטים חוזרים אליי כמו מכה, איך בוקר אחד בחדר המדהים הזה של
בית המלון ניפצת לי את כל האשליות שיצרה החופשה הזו, והפכת את
המשך השהייה שלנו בלונדון להעמדת פנים אחת ארוכה, חיוכים
למצלמה ובדיחות על המבטא הבריטי וקריאות התפעלות מזויפות
מאתרים ונופים, והרגשתי את המים מחלחלים לאט לאט דרך הסדקים
שבסכר.
שלושה שבועות לפני שזה קרה ישבתי עם רותם בבית קפה קטן על רחוב
בן יהודה והיא התחילה לספר לי כמה שהיא דואגת לך ולא יודעת מה
לעשות, והפסיקה כשהתקרבה אלינו המלצרית, והזמינה קפה, והיא
שאלה מה בא לי, ורציתי לומר לה שבא לי להפסיק להרגיש אותך
בפנים, ושבא לי שלא לחשוב עלייך כל הזמן, ושבא לי לנסוע לאילת
ולשכב על החוף וליהנות מקצת שלווה ולא לומר לאף אחד איפה אני.
שיחפשו. בסוף הם ימצאו הרי.
ושבא לי להפסיק לקפוץ מהמדרכה לכביש ולדמיין בראש איך זה יכול
להיות בגבהים ולהפסיק לחשוב על שיטות ודרכים ומה פחות כואב ומה
יותר כדאי, ונורא נורא בא לי שכל הסיבות שנתת לי למה זה היה
חייב להיגמר לא יהיו נכונות, עצבן אותי שידעתי שאת צודקת,
ורציתי להסביר לך שאת הרגת אותי והרג זה אסור ואני רוצה לרצוח
אותך והרג זה אסור וחשבתי שעם כל השטויות שלך את עוד תהרגי את
עצמך והרג זה אסור, אבל לא ניסיתי להסביר דבר, רק אמרתי, לא
תודה, בשבילי כלום, ונתתי לרותם להמשיך לשפוך את הלב.
שבועיים לפני שזה קרה ישבתי במשרד והקשבתי למנקה הרוסייה,
אולגה, שסיפרה בהיסטריה שהיא שמעה שהעולם הולך להתפוצץ
במילניום, ניסיתי להבהיר לה ללא הצלחה שהמילניום עבר כבר,
וניר, השליח, התקרב אליי בחיוך, אמר שפיתח לי את התמונות
שביקשתי ממנו לפתח אתמול, נתן לי שקית נייר כתומה וניסה להסביר
לאולגה שצריכים אותה למטה.
הודיתי לו על שני המעשים, פתחתי את השקית, והתחלתי להתבונן
בתמונות.
אני עומדת ומאחוריי מזרקה ופסל של אפרודיטה בראשה, את עומדת
ליד דוכן עתיקות בשוק של יום שבת בבוקר, אני נשענת על בובת
השעווה של מייקל ג'קסון, את מביטה במעגן שצמוד למלון, מצולמת
בפרופיל.
ידעתי שלא תהיה שם אף תמונה של שתינו ביחד. פעם אחת רצינו
להצטלם ביחד ונתנו את המצלמה לנער צעיר ליד כיכר פיקדילי שיצלם
אותנו והוא ברח עם המצלמה, והיינו צריכות לקנות חדשה. כנראה
שזה המזל שלנו.
תמונה אחת תפסה במיוחד את עיניי, תמונה שצילמת דרך חלון
האוטובוס, לא אני ולא את היינו בתמונה הזו, רק רחוב, ממש סתם
רחוב, פשוט מקום, אולי יותר נכון לומר על-מקום, והשוליים של
חלון האוטובוס שבצבצו מצידי התמונה, שבצד ימין כתוב היה עליהם
שם בטיפקס משופשף. הפכתי את התמונה וניסיתי לפענח את השם
הכתוב. ג'ורדן מיילס.  
אפשר היה להבחין באור היום העז שבקע מן החלון. מן הסתם שעת
צהרים רגילה כזו, שבה מהלכים עשרות אנשים רגילים ברחוב. אולי
בהפסקת צהרים ממקום עבודתם, אולי עושים שופינג, אולי מובטלים
שמשוטטים ברחוב, אולי תלמידי תיכון שסיימו את יום הלימודים.
חלקם ודאי עברו מערכות יחסים שנועדו מלכתחילה לכישלון, וחלקם
ודאי לא. אולי חלק מהאנשים שאוטובוס חלף על פניהם במשך היום
עוד יסעו באוטובוס היום. אולי הם כבר נסעו באוטובוס היום. אולי
באוטובוס הזה. אולי אחד מהם הוא ג'ורדן מיילס.
אולי האנשים שם הם פשוט אנשים ממוצעים עם 2.43 ילדים שיושבים
להם בדירות הממוצעות האלו, שתמיד עוברים לידן ברחוב אך לעולם
לא חושבים שבאמת גרים שם אנשים כי זה נראה כאילו הדירות האלו
שם רק בשביל להרכיב איזה חלק בנוף, שלא יהיה חסר. אולי בזמן
שאת מצלמת את הרחוב האנשים האלה אוכלים ארוחת ערב. אולי מגרדים
באף. אולי התריס המוגף שנראה באחד החלונות מעיד על כך שבעל
הבית בדיוק מזדיין עם החברה שלו. אולי אין לו חברה. אולי יש,
אבל הם כבר לא ממש מזדיינים, כל פעם בתירוץ אחר.
זה מה שמדהים בתמונות קפואות, כביכול כל האפשרויות פתוחות,
כשבעצם הכל כבר קרה והן ננעלו ונחתמו.
עיצבן אותי שלאורך כל הטיול לא הצטלמנו ביחד ועצבן אותי שלאף
אחד מאותם אנשים אין זהות אמיתית, חוץ מאותו ג'ורדן מיילס, אבל
לו אין פנים, ועצבנו אותי הצווחות של אולגה שנשמעו מן המטבח,
"כל העולם להתפוצצת!" היא חזרה וצווחה, ועצבן אותי שהטלפון לא
מצלצל ואת לא מחזירה הודעות, והמשכתי להתבונן בתמונות, משאירה
את התמונה הנורא בנאלית אך עם זאת מיוחדת לצד כוס הקפה שלי.
שלושה ימים לפני שזה קרה רותם התקשרה ואמרה לי שמשהו לא בסדר
איתך ושאבוא מהר לדירה.
כשהגעתי לדירה והבטתי בך, עומדת מול רותם וצועקת עלייה שהים
מתנשק עם השמים וזה לא בסדר כי לפני שניה הם התחתנו עם ההרים,
מייד ידעתי מה קרה, ונכנסתי לחדר השינה, פתחתי את מגירת
הגרביים, בה את מסתירה תמיד את המזרקים, כאילו שאם הם יוחבאו
אז הכל יהיה בסדר, כאילו שכולם לא יודעים וההסתרה משמעותית
בכלל, לקחתי את הבקבוקון והמזרק וזרקתי דרך החלון.
לא ציפיתי שזה יפתור בעיה כלשהי ובאמת מה שעשיתי לא עזר.
ביום שזה קרה הייתי אצל שלי וסיפרתי לה קטעים מהמשרד, והיא
שאלה אם יש במקרה בית משוגעים קרוב למשרד שלי, ודיברנו על
גברים ונשים בכביש, אני טענתי שגברים נוהגים כמו שהם מתנהגים
במיטה, בום בום בום, ובסוף יש טראח, והיא אמרה שיש לא מעט נשים
שפועלות לפי השיטה הזו, שבדיוק כשאת חושבת שזה מתחיל הן כבר
נרדמו ושגבר לפחות נותן לך נשיקה לפני זה, ואמרתי לה שאם מישהי
היתה נרדמת לי ככה הייתי מעירה אותה בסטירה, כדי לחנך אותה,
וככה הייתי מונעת מבחורות אחרות לערוך את אותה שיחה מפגרת כמו
שלנו בשנים הבאות, ושתינו צחקנו, ואז צלצל הטלפון וראיתי את זה
מייד על העיניים של שלי, שאמרה "הלו" בעליזות ואחרי כמה שניות
אמרה "אני מבינה" קודר, ושאלתי אותה מי זה, למרות שידעתי שזו
רותם, ושלי לא ענתה ושאלתי אותה שוב, והיא אמרה שזו רותם,
והבנתי מה קרה, והעיניים שלי הפכו לזגוגיות והלכתי מהסלון אל
המקלחת, שלי ניתקה את הטלפון וניסתה להיכנס למקלחת אבל נעלתי
את הדלת, והיא התחילה לדבר מן העבר השני אבל לא הקשבתי לה, רק
ישבתי בתוך האמבטיה הריקה ובכיתי.
בלילה ההוא ביקשתי משלי לישון אצלה, למרות ששתינו לא ישנו, רק
שכבנו במיטה ועצמנו עיניים ועשינו את עצמנו ישנות, ובבוקר
בקושי דיברנו, רק "סליחה" כשרציתי להיכנס למקלחת והיא עמדה
בפתח, ו"תודה" כשמזגתי לה מיץ תפוזים בבוקר.
שלושה ימים אחרי שזה קרה ישבתי בבית וקילפתי לעצמי תפוז,
ונזכרתי איך שסיפרת לי שהייתם עולים על הגג של בית הספר, בכיתה
ד', וזורקים קליפות תפוזים על האנשים ברחוב וצועקים
"אינתיפאדה" ואז, בצהרים, הייתם מביטים בשעונים וסופרים עשר,
תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, ואז
המואזין מן המסגד הצמוד לבית הספר היה קורא לתפילה והייתם
צועקים "אללה וואקבר" וממשיכים לזרוק קליפות תפוזים, גורמים
לאנשים לקחת דרכים צדדיות. כשסיפרת לי את זה צחקתי, וכשחשבתי
על זה התחלתי לבכות.
נזכרתי איך אמרת לי שעוצמה וכוח הם כלום אם אין עליהם שליטה,
וחשבתי לעצמי כמה שלך לא היתה שליטה, והאם זה מאפס את הכוח
שלך, והכאב שבפנים צעק שלא, שהכוח שלך עצום, אפילו כשאת לא כאן
הכוח שלך אדיר.
שבועיים אחרי שזה קרה כתבתי לך מכתב. כתבתי שאני מתגעגעת
אלייך, כתבתי שהכאב עובר לי כמו שהירח תקוע, כי זו בעצם רק
אשליה שהירח תקוע, הוא הרי חג במעגלים, וכך גם הכאב חג לי
במעגלים מבפנים ויוצר אשליה שכזו, כאילו שהוא עבר, עד שאני
מתעוררת ורואה אותך אל מול פניי, או נזכרת בשיר ששרת לי
כשנסענו, או נתקלת בספר שהמלצת עליו, או מסתכלת במראה.
כתבתי לך שאני חושבת עלייך כל פעם שאני מסתכלת במראה. כתבתי לך
שאני כותבת בידיעה שלא תוכלי לקרוא או לענות ושזה משגע אותי,
כמו כשהייתי כותבת שיר חדש ורוצה שתקראי אותו והיית עסוקה אז
הייתי יושבת לך על הראש עד שתתפני לקרוא אותו אבל עכשיו אני לא
יכולה לשבת לך על הראש ואת לא תתפני לקרוא.
כתבתי לך שאני משחזרת שיחות שלמות שלנו בראש, מפחד שתברח לי
איזו מילה שאמרת , ושכואב לי לצחוק וכואב לי לבכות וכואב לי
לשכוח וכואב לי לזכור.
וכתבתי לך שאין לי לאן לשלוח את המכתב אז תסלחי לי אם אני
אזרוק אותו אבל לא זרקתי אותו רק דחפתי אותו לתחתית המגירה,
כדי שלא אתקל בו, אבל כל כמה דקות חזרתי והוצאתי אותו משם
וקראתי אותו, שוב ושוב.
ועכשיו, שבעים ושישה ימים ושמונה עשרה שעות מאז שזה קרה, אני
שוכבת על הגג של בניין הדירה, רותם עדיין גרה פה, היא החליטה
שלא לעבור, ואני מביטה בשמים חסרי הכוכבים.
משום מה זה מציק לי שאין כוכבים בשמים, מה אם אחרי הכל אותה
תיאוריה הגורסת כי אנשים שנפטרו מביטים עלינו מלמעלה,
מהכוכבים, היא נכונה? אם זה נכון, אז איפה את? כבר מצאת לך
עיסוקים אחרים? שכחת אותנו כל כך מהר?
קולות נשמעו מאחוריי, והבטתי לכיוון מקור הרעש. רותם עמדה שם,
ואמרה שלום. חייכתי אליה.
היא נשכבה לידי.
"גם את מתגעגעת?" היא שאלה.
"נורא", עניתי.
אומרים שעם הזמן געגועים נשכחים, אבל יותר זמן משמע יותר זמן
בלעדיה, אז אני לא מבינה את זה. נשמתי עמוק.
אין כוכבים בשמים.