אני אוהב לשמוע אנשים מדברים בגא'ז. כל הקפיצות האלה עם
השפיצים הדוקרים ברכות ומקפיצים את הלב. אני הולך בדיזנגוף, די
חם שם. אנשים מקפצים מעל האספלט הרותח ממש כמו בשבירת הסולם
המינורי בtake five. גם אני ואת היינו פעם ככה קופצים מצד לצד
ומפזזים לנו במקצבים על האספלט הרותח. היום אנחנו עדיין
מפזזים, רק לחוד. אני הייתי שם, ביום שהמסעדה התפוצצה. ניגנו
שם ג'אז, קטעים של גרשווין (אני יודע לזהות אותם לפי המסה
האורטופדית של summertime, הוא תמיד מגיע באיזשהו שלב כאילו
מישהו חוקק אותו בתור הלוגו של גרשווין) והיה פיצוץ חזק כזה,
שהרבה לא נשאר מהמסעדה וגם לא מהאנשים בה. אבל בפינה הbass
drum עדיין פירפר כאילו מישהו עדיין בועט בו. אני התרחקתי
מהמקום עם צפצופים באזניים ולא של החצוצרה (אני מעדיף יותר את
davis). אני חוזר הביתה ומכניס אלבום של chick corea לאווירה.
עכשיו הרבה יותר מוזר. כל כך הרבה חלקים שבורים, ממש כמו בחלון
הראווה בכיכר. שמעתי, שיש לו בסיסט ישראלי, שעובד איתו הרבה.
אני בספק אם הוא מרגיש משהו ישראלי, כשהוא פורט על מיתרי הפיל
של הקונטרה בס.
את שוב חוזרת אלי, יפה ומטריפה כמו תמיד, לוקחת אותי לבלות
בבית קפה קטן, זנוח, ממש כמו תמיד. המלצר מתעקש לשים דיסק של
פול סימון. אני מצטנף בפינה. את לא ממש מבינה מדוע, אבל אני
יודע, שמשהו בך אומר, שמשהו לא בסדר. הצפצופים באזניים כמעט
ונעלמו לי - עכשיו אני מקלל את הרגע. למה אי-אפשר לנגן קצת
gets לשם שינוי? אני לא יודע למה אי-אפשר לקבל תפריט בזמן.
את קמה והולכת ממש כמו בשיר ההוא של ערן. האספלט עדיין חם
בחוץ.
האנשים כבר בבתים מתרפסים על מזגנים. את יפה מון שרי, אבל אני
לא צרפתי. אני בסך הכל בן אדם רגיל, שכמעט דיבר עם אלוהים לפני
כמה ימים ליד המסעדה בכיכר.