שירה בן-ורד / ואולי זה |
שמרקיע את שפתי הארציות. ככה
חסר רסן, פרוע
משתנק.
אני אוהבת להביט בך צוחק
כאילו מאורת נחשים רועשים משפתיך.
מתערסלת בך, תינוקת.
נצמדת, נוהמת, נרגעת
הלוואי ויכולתי לקטוף את הצחוק
ולייבשו באלבום הפרחוני בין הדפים
שיהיה לי ככה, פרטי. בשבילי.
הייתי קוברת אותו ונועלת
מאווררת רק כשצריך.
אך כשאתה נשכב מקופל ונצמד אל החזה
אני צוחקת
כשחושבת על זה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|