כותבת, ולא מבינה לאן לוקחות אותי המילים..
מנגנת, ולא מבינה לאן זורמת המנגינה..
סובלת, ומבינה, שלשם לוקחת אותי סערה.
סערה של רגשות, שמתחוללת בתוכי,
הר געש המדמה עצמו להר שתיקה.
מחשבות, שזורמות לכיוונים שונים,
גם אלף חיצים לא יוכלו להוביל לדרך הנכונה.
מסתבכת, בדרכים אפלות, שמובילות לפסטיבל הייאוש.
מבינה, שזאת רק אהבה...
שהייתה או לא התקיימה בעולמי.
אז למה המילים נשפכות עליך,
והמנגינה מנגנת את צלילי העצב, שמזכירים אותך.
והסבל, שבסופו של דבר מתנהג מתוך הרגל...
והסערה, שעשית לי בחיים,
שגרמה לי להבין, שאסור להאמין באנשים.
עוד לילה שחור בפסטיבל הייאוש,
עוד ירח מלא, שמגשים נבואות...
ועוד מחשבות, שמתמלאות בעצב...
והר השתיקה, שבסוף יתפוצץ... |
