[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אודי אוסטר
/
כריך הצנון

הייתי ילד שמן ונמוך ואהבתי לאכול דבק ולהריח את נוזל הטיפקס.
כבכל בוקר בהגיעי לבית- ספרי, "מסכנות גאולה" שבעיר העתיקה
בכפר סבא, פתחתי את אריזת המסטיקים הישנה ושני עיגולי גומי
צבעוניים נחתו על לשוני הדביקה והמחוספסת, כמו גם על השטיח
האדום שבשער הכניסה. וכמו בכל בוקר קמה השומרת מכיסאה השקוע,
בפעם הראשונה והאחרונה להיום, כדי לנקות את גרונה מעשן
הסיגריות ולהעבירו אלי. "איך אתה לא מתבייש ללכלך ככה את הבצפר
שך'?!", היא צעקה, והעשן הסמיך והחם אפף אותי כבין הרף. "תנקה
את זה מיד!" היא אמרה בזלזול ומיד שקעה בכיסאה הנוח כעובד,
שסיים למלא את חובותיו.

מעולם לא נהגתי להקשיב לאותה השומרת, אך אינני חושב, שעובדה זו
הטרידה אותה. זה מין יחס הדדי, כך חשבתי, היא צועקת כדי לשמור
על הבריאות ואני לא מקשיב לה מאותה הסיבה, אחרי הכול באמת יוצא
לה הרבה עשן מהריאות כל בוקר. את השיעורים הראשונים הייתי
מעביר בלעיסת מסטיקי- הבוקר ובמשחק עם בובות במבה על שולחן העץ
האפור. בהפסקות נעמד הייתי בתור הארוך לקיוסק, ובסיומם חוזר
לכיתה. העובדה, שהייתי היחיד, שמחכה בקיוסק ללא כסף, לא הטרידה
אותי, כיוון שידעתי, שלעולם לא אזדקק לו. בימי חמישי ושני
הוגשו ארוחות צהרים חמות, תוצאה נגררת של תוכנית "יום הלימודים
הארוך". את ארוחות הצהרים לא קיבלתי, כיוון שלהורי לא היה כסף
לשלם. כשהחלו לחלק את המנות החמות, הייתי מתיישב בכיסאי ומוציא
מהילקוט את כריך הצנוניות המוכר.

כריך זה, של צנוניות, היה מנת חלקי מאז ומעולם. אינני אוהב
צנוניות ובאמת זו אינה הסיבה, שמתמיד הוא להופיע בתיקי. הסיבה
הנה סיבה היסטורית, שהמונח "טראומת ילדות" נאה לה. את כריך
הצנון גיליתי בפעם הראשונה, ביום שבו נאלצתי לישון אצל סבתי
באיזו שבת אחת. כשהגיעה שעת ארוחת הצהרים, אמרה סבתי, כי הכינה
לי הפתעה, ואת ארוחת הצהרים הזו לא אשכח (ובאמת לא שכחתי...).
בעודי מזיל ריר על שולחן חדר-האוכל הגיחה סבתי מבעד לכיור עם
שתי פרוסות לחם עטופות בנייר שקוף ודביק. "הנה!", אמרה, מתגאה
ביצירת המופת המונחת לפני. "מה זה?", שאלתי, בתמימות ילדותית.
"קח, קח, תאכל! תן ביס קטן בקצה, ותגיד תודה לסבתא שלך...",
אמרה, ויצירת המופת נזרקה לעברי. בעודי מהרהר בדבר טיב המוצר
נאבקו אצבעותיי המגושמות ברדיד הדביק.

לאחר מספר דקות של לוחמה עיקשת בשטח בנוי, נכנעו הן ללא תנאי
ונסוגו בבהלה לחוריהן. "נראה, כי לא אוכל היום..." הרהרתי
בלבי, וראשי נסתחרר אחורנית. לפתע הבחינו עיני בסבתי (עליה
השלום). כנראה, שעמדה שם כל הזמן. עיניה היו פעורות לרווחה
וחיוכה הטוב והרחב נסוך על פניה. רוכנת הייתה לעברי כאילו מצפה
היא למשהו. את כוונותיה מיד הבנתי בראותי את ארוחתי קרבה אט אט
לעברי. תוך זחילה איטית על השולחן הצהבהב נגעה הארוחה קלות
בגופי, בת הבליעל!... "נגוס בי! אכול בי..." צעקה היא בראשי,
מקפצת בשמחה. לאחר חילופי מבטים ביני ובין הסבתא הבנתי, את אשר
עלי לעשות.

חיש מהר נטלו ידי את שתי פרוסות הלחם הדביקות ופי נגס בהן
בחוזקה. תוך שניות מעטות נדבקה שקית הניילון לאחורי פי וגופי
החל להשתנק. לאחר שהשקעתי מאמץ עילאי במשך מספר דקות (אשר כמעט
עלו בחיי), הצלחתי לדחוס את שקית הניילון עמוק לתך בטני. הדבר
השני, אשר צנח במורד הגרון, היה צנון, כשמו כן הוא...צנון.
למראה סופה העגום של שקית הניילון (הי"ד), החליט לנקום הוא
במרצח, ונאחז בצדי גרוני היבש, בדייקנות מעוררת חשד... לאחר
שסיימתי לעכל בבטני את שארית הפליטה של שקית הניילון, התכוונתי
להניח את הכריך. אך לאור פרצופה של סבתי (שנשאר, כאמור, אותו
הדבר), נגסתי שנית בכריך, ושלישית... ורביעית...

לאחר שסיימתי לאכול את כל "יצירת המופת" , פעולה שנמשכה מספר
שעות יקרות בחיי, בעודי מחרחר ומתעוות, שאלה סבתי ללא רגשי
צער, מה אני חושב על ארוחתה, כשחיוכה עדיין מרוח על פנייה.
למרות מצבי הירוד, עניתי ללא היסוס כי הארוחה הייתה מצוינת וכי
אשמח לקבל עוד בהמשך... טעות זו, הנראית לעיל, המשיכה ללוות
אותי לאורך כל חיי, בצורת כריך הצנון המוכר. לאחר מספר שניות
של ערפול חושים החלו עיני לראות פרוסות לחם ורודות רוקדות
מסביב לראשי, כנראה תוצאה ישירה של כמויות הניילון האדירות,
שגופי עיכל באותו יום. מראות ומחזות, שלא ראיתי מעולם, נגלו
לנגד עיני, ואז הייתי מאושר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל הכבוד!
המשיכו ככה!


העמותה לעידוד
"העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב"


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/04 23:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודי אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה