השדים הישנים שלי הלכו מזמן, הם מתרחקים כל יום יותר ויותר.
הם הולכים שם בטור, או אולי בשורות, יש הרבה מהסוג שלהם.
אפילו יש להם שכנים.
הם אומרים יפה שלום ומתרחקים מהר מהר, שלא יראו את  הפחד.

הפחדים הישנים שלי נמחקו בעדינות.
הם כמעט ולא קיימים יותר, אבל הכמעט הופך אותם לאיום,
תמידי.
הם כמו שקופים, או אולי בעצם הם התחלפו
בפחדים חדשים
שהתחפשו לאדישות ולחוסר אכפתיות.

האני שלי השתנה.
הוא חופן בתוכו אותך ועוד הרבה אחרים.
חרוטים לי בלב, בנפש העמוקה שפצועה והפסיקה לדמם.
דם קרוש.

יש בי חלומות אחרים,
אם בכלל.

האהבה שלי מתקיימת בחיוכים
ורגעים מאושרים.
חוויות קצרות לא מחליפות תשוקה רבה.
אך עדיין,
יש דרכים שחייבים לפסוע בהם.
אני לא רצה, האטתי.
לאט אבל בטוח.

השדים הישנים שלי בועטים בי בפנים ורוצים לחזור
לשכב בנינוחות מצמררת,
בחיוך שטני ואהבה אמהית.
הזכרונות רמוסים בפינות שקטות
הם מעלים אבק.

אפשר לנקות אבק,
צריך לנקות אבק.
אבק מביא מחלות.
מחלות זה רע.

כולם יודעים.