אני, שכל כך צריכה את עצמי כדי להמשיך הלאה.

אני, שצוחקת מבדיחה טובה ומרגישה על גג העולם, או שכואבת
מבפנים על כל הדברים, שהיו, ואינם.
אני, שרוצה לאהוב כמו פעם, לתת ולהרגיש, אבל לא יודעת אם
אצליח,
ומפחדת מזה יותר מכל דבר אחר.
אני, שרק רוצה להצליח ולגרום אושר לאנשים, שאני אוהבת,
לתת להם כל מה שאני יכולה ולגרום להם להרגיש אהובים.
אני, שרוצה להבין את העולם הזה, שנותן לי כל יום מחדש אתגרים
או אולי זה לא העולם,
זאת רק אני, שמעמידה אותם
מול עיניי?

אני, שלא בטוחה אם מישהו יוכל להבין את הנפש העמוסה שלי
ועוד יותר אם אני רוצה, שמישהו באמת ייגע לי בכל,
מה שפעם כל כך חפצתי לתת, וכיום...?
אני, שמסתכלת על עברי ועל השנים שעברו ושוכחת, שכל זה קרה לי,
ומנסה להבין איך זה חלף על ידי ככה סתם,
אבל בעצם נטע בתוכי המון ספקות, המון תקוות- כל מה שאני כרגע.

אבל מי זאת אני, בכלל?

אני, שבטוחה, שכל אחד שואל את השאלות האלה, אבל לא כך כך בטוחה
בעצם,
כי אני שקועה בתוך בועה כזאת שקופה.
לפעמים אני מרגישה- שהכל אבוד, ולפעמים- שהכל עוד פתוח.
אני, שלא מתמודדת עם שאלות, שמצריכות תשובות.
אני, שהתמודדתי עם הרבה דברים ורוצה לזכור זאת.
אני, שרוצה מילה טובה וטפיחה על השכם מהאנשים הקרובים לי ביותר
ומאלה, שלא יכולה לקבל מהם הרבה.
ואולי זאת בכלל לא אשמתי.

אני,
שמתרגשת משיר עצוב או שיר שמח ורוצה לשתף את כל העולם, אבל לא
כולם יכולים להבין.

אני,
שיודעת, שאם לא אאבד תקווה, אשיג כל מה שביכולתי לגעת בו ולעצב
אותו מחדש.

אני,
שיש בי המון ויש בי כלום.

אני.
נעים מאוד.