החמה זועקת ואופק הרשעים משחיר...החלון  פעור הפה מאיים לבלוע
את הליל. לי יושבת על הכר שממול, ואני - מבטי אל אופל העצב
שבחוץ. ובפנים: רשת החרקים כבר הותקנה, גם מלכודת העכברים כבר
עשויה. צי של זבובים טובלים בנוזל המתוק שבצלוחית. אפילו
היתושים מעולפים. אכן, התרסיס הזה עושה פלאים.

חם. הלילה  מעמיק ומעיק. מבעד לחלון הקרוע, מבטי אל האספלט
כבוש; רתוק לחוץ - כמו לא הכל מחוק ואבוד. פני ה"בייבי פייס"
של הירח המשמין כמו מרמזים על הפיתיונות השזורים בין הכוכבים:
פנסי רחוב צהבהבים, ספסלי אוהבים נטושים, גדר בית הספר, חומת
חצר המוות, קול מואזין ופעמוני כנסייה אשר את הצלוב מחפשים.

... ילדה בשמלתה הלבנה חותכת הליל, נאספת אל העלטה. זוג גרביים
לבנבנות, כעיני החתול, בורקות  עוד רגעים מספר... והנה, הבריק
הלהב לשבריר השנייה, וכבר נבלע התום ונאסף אל החשיכה... - כן,
כוסות רבות כבר נלגמו. דחוס קמעה בצוואר בקבוק הליל; דומה כי
שדים רבים מדי נחלצו לשוטט.

כך, נוכח תעתועי הבקבוק הריק והירח המלא - בחדר   פעור הפה אנו
יושבים: אני מעשן קפה. לי לוגמת מיץ אשכוליות טרי וטבעי.
שנינו, לי ואני - אני ולי, באותו חדר, אל שולחן אחד רכונים.
ניחוח קל של אבק מחלחל לחוטמי. עששית הפסבדו מפיצה אור חיוור,
שטני וחולני. קונצ'רטו לפסנתר  מתנגן באוזני: מלנכוליה,
ערגת-מה תלויה באוויר. רק גשם קל ודקיק, כמו זה שבנובלות, חסר
כדי להשלים... ואולי, גם שירי לכת, לקט ושכחה של אהובים רחוקים
- אולי מוסיפים היו  נופך למזג הרומנטי שלי.

לי קמה לחלץ את התקליט שנתקע.
- "רוצה לנגן את באך", היא שואלת.
- "לא, רוצה לנגן בך", אני משיב.
לי מושכת בכתפיה, נושכת בשפתיה ומשתרעת לה על המיטה. "שחק
אותה...", קורצות רגליה, וחיש מזנקת בחזרה אל הכורסא.

לי... , לפני כחודשיים הזדמנתי לכנסייה הלותרנית בעיר. בחלל
הכנסייה זרמה מוסיקת בארוק כבדה, אימתנית ורצחנית: ניגון חודר
ומרטיט - המחטט בגוף ובנשמה, עמוק-עמוק בפנים: צ'מבלו אדיר
ועוגב וכינורות... מפגש   פנים אל פנים עם ערגה ארוכת יומין,
עם בדידות אינסוף, שמשרכת רגליה לאורך דורות  של מאמינים.

חיש, נפלתי אל תוך נפשי. משחלפו רגעים, לא זוכר אם קצרים או
ארוכים, הקצתי עצוב ומואס בעצמי.  ניצלתי הפוגה קלה בין הפוגות
ונסתי על שרידי נפשי. פרצתי אל הסמטאות העקלקלות והצרות, רצתי
כל עוד שמץ של חשק קיום בקרבי. משעצרתי להסדיר את נשימתי
הקטועה והרופפת, עלו באזני פסיעות זעירות שרודפות אותי. הפניתי
ראשי לאחור, והיא הגיחה מעבר לכתפי: אחזה בידי השמוטה וכרכה
לצווארינו את  צעיפה. בלא כל מלה, פסענו לנו בצעדים קטנים אך
חפוזים - נסים מפני כפור הכנסייה והאוויר. שתקתי.  תוהה מה
לומר וכיצד להגיב. מה גם שנהניתי  מכף ידה הקטנה והלוחצת
ומחיבוקו הלוטף של הצעיף. כבר הספקתי להעלות בדמיוני את סדר
השתלשלות הדברים: את לכתה, לכשנגיע למרכז העיר. מודה לי על
הליווי הנאמן ועל היעדר עזות הגוף והמצח והמלים..., פונה
לדרכה, תוך חיוך שלו ותמים.

והנה, כבר קרבנו אל מרכז הכובד של העיר. לאזור בתי הקפה, התה
והשעשועים. נו, עכשיו - אמרתי לעצמי - זהו, הגיע הרגע שטופח על
השכם במגעו המזייף והסוטר על הפנים. "היה נחמד" היא תאמר - אם
תטרח להשמיע את קולה. ואילו אני, מה בפי ומה בידי?  כיצד אפתח
ואמשוך לעברי?

"טוב, עד כאן",  השמיעה לפתע את קולה ועמדה מלכת. "שמי - לי,
ואתה - מה שמך שלך?" נקבתי בשם שנקבתי.  לי משכה בכתפיה.
"היינו הך",   פסקה. "התאסף אל ביתי ותצטרף לכוסית?" שאלה.
הנהנתי בראשו של חתול רחוב נבוך. הסיטה אותי לעבר הסמטה
הקרובה, ומשם התקדמנו כרוכים זה בזה.

השתתקה. שוב נמצאנו פוסעים  דומם. לפתע, סמוך לקצה הסמטא, הגיח
מולנו, מן האפילה ומן הצד, ברנש מכורבל בשמיכה;  ניגש אלינו
והושיט, ליתר דיוק דחק בכתפי ודחף לידי פיסת נייר, וחיש מן
המקום נמלט. כבר אמרתי להשליך את שבידי הוטמן, אך לי אחזה
בזרועי וגערה: "לא, אל נא תקל ראש. אל נא תתעלל בגורלך. מן
הדין שתשמור על הזכייה הזאת המשונה." הרמתי גבה ומשכתי באפי,
ואפילו חרחרתי בגרוני, אולם גם בכך לא היה כדי להביאה להסבר,
אף לא לחרחור גרון משלה. ושוב, נמצאנו פוסעים דומם. אני
בשרעפיי והיא בשלה.

"הגענו" ושלפה מפתח מכיסה. "היכנס" כמעט וציוותה. נכנסתי
פנימה: כריות אדומות וגדולות על הרצפה. בלב החדר - שטיח שחור.
במרכזו - חתול סיאמי מקופל. הכתלים מרושתים ברשתות דייג. זרדים
יבשים, אפופים קורי עכביש, משתלשלים מהתקרה  הגבוהה. על אדן
החלון - ערימות של ספרים, שאוטמים על האור שבחוץ ומפני האוויר.


בלא משים, כנראה, התקדמתי לעבר החדר הסמוך. "ארצה", זעקה בקול
מתכתי קר. נבוכתי להרף עין, לנוכח השינוי הקיצוני, אבל
משנתקלתי בחיוכה התובע סליחה - הקלתי ראשי ופסעתי אחורה מעט,
על מנת לפייסה. לי פסעה לעברי ושלפה את פיסת הנייר התקועה
בכיסי, אשר פרחה כלל מזיכרוני.

"נו", אמרה, "נציץ בדף המסתורין". פרשה בין ידיה ודרשה שאקרא:
  "...ודאי את שואלת  עד מתי ארחש לך טינה, עד אימתי ארחיק את
זעמי מגופך - והרי עכשיו אנו זרים זה לזה. חסל עתות הרמוניה של
נפשות ואברים. די לעתות של חשרת אהבהבים. זרה את ואך זורעת
רוחות שרצים. והלא, את רוחי שלי גזלת והשלכת לארבע רוחות
רפאים. ועתה, רק עכברוש הביבים - לי  ובי יחפוץ. הבו, הבו לי
קנקנן תירוש  ואת יצרי אלגום עד תום...
  "... וכבר הרקיע זועק קריאות קרב ותגר. עטו השמיים קשת
בענן. נמרחו בפסים ובצבעי מלחמה..., אנא דרשו בשלום אהוביי:
ליצני חצר, חתולי אשפתות, אמני חוצות וקבצניו...
  "...לשווא. לשווא קשרתם שקרים גמדיים וארציים. לכו, לכו לכם
אל האטד; השתרעו על ספות אלכימאי הנפש והעלו באוב את עוללות
ינקותכם העשוקה...
  "... חפשו, בקשו כתרים וזבחים. סובבו, סובבו עולם ומניעים.
בנו לכם מגדלי-על, מנהרות -תת ושאר מבנים מסוכנים..., צרפו לכם
גרמי שמיים וארץ ועוד כוחות מחבלים. אך לדידי, אני הסיבה ואני
המסובב..., אתם החבל ואני הלוליין, שמרקד וקושר וגוזר...,
המציאות - אני, ואתם אך כלי שרת רצוצים. אני, אני די לי בהיותי
אדונם של הדברים הקטנים: רודן היום-יום. שליטם העליון של
הזוטות. הפוסק האחרון והמבצע הבלעדי..."

- "די! די! הרי זה גיבוב מלים מטורף ומחליא.  אני .אני. אני."
נזעקה לי.  סמקו פניה מזעם,  נקפצו אגרופיה, ובזריזות נחש תלשה
את הדף, וכמעט גם את אצבעותיי. קרעה את הנייר לפתיתים. השליכה
כלפי התקרה וקראה: "טירוף, טירוף בלתי נגמר". לכל הרוחות,
אמרתי  לעצמי, בחורה זאת פרוצה לכל משב. כעלה נידף  מצב רוחה.

"שב"  ורמזה לי  באצבעה על כורסת עור חומה ועמוקה. בעודי מטמין
בה את אבריי, שאלה: "התשתה" ומבלי להמתין לתשובה, נעלמה  מעבר
לוילון המכסה על מטבח. הטבתי את מבטי והשקפתי סביב: החדר היה
עמוס בחפצים. את עיניי משך שולחן כתיבה ענק, שניצב בפינת החדר,
עליו נערמו ספרים, כתבי עת ועיתונים. ולצדם גל של עטים,
מכחולים ועפרונות קצוצים. פיסות נייר הציצו מבין הכרכים ורבות
אחרות היו מפוזרות בתוהו כללי.  ממש תל אינטלקטואלי מרשים.

רשרוש הוילון הסיח מבטי. לי התקרבה ובידה מגש. פיזרה על
השולחנון כוסות קפה, קנקנן מים וצלוחית חטיפים. "דע לך", אמרה,
"כשראיתיך  נמלט מהכנסייה  - בעל כורחי רצתי אחריך. אני מנסה
לשחזר את הרגשתי ואיני מצליחה. לא תופסת מהו שדחפני לרוץ
בעקבותיך. מכל מקום, תודה  על הצטרפותך..., רגע. כן. עכשיו אני
מבינה: בלעדיך לא הייתי מגיעה  לכאן..., קרוב לוודאי שהייתי
מסתתרת בכנסייה וממתינה. איני מתארת כי הייתי פונה לאדם זולתך,
או הייתי שבה  לבד...,  אימה ובדידות נפלו עליי שם בהיכל, לשמע
התוגה. פתע דומם וחי וצלילים -  עטו צלמו של אויב לא מוכר
ונעלם. חשתי אבודה. כרעתי תחת כובד השמיים, שנקרעו וקרסו
מעליי, ואז כשפרצת לרחוב ידעתי כי גם אתה תפשת אימה.  ידעתי כי
רק לצדך אוכל לשוב עוד הלילה לכאן. תודה".

"ובאשר להתפרצותי, זו הקודמת וגם האחרונה, סלח  לי, סלח. כתב
הטירוף ההוא - מאת חברי לשעבר. נקרענו זה מזה לפני ימים ספורים
בלבד. אמנם  איני מצרה על כך,  אך תבין, אל נא תנסה לפתח מצדך
דבר. איני מבקשת לעצמי גבר עכשיו, ונראה שגם לא מחר. הן תבין,
פגועה אני מדי ורוחשת טינה עזה כלפי כל אחד."
כך. שתיקת הדרך פגה. וידויה חדר עמוק אל תוך הלילה, עמוק
לתוכי.  משהפציעה השמש הייתה פרושה וגלויה לעיניי, כך לפחות
סברתי אז.

לי. לא היה בינינו כל מגע של בשר אל בשר, כפי שהבהירה לי
בראשית העניין. לעתים, עת גבר חשקי, הייתה משלחת אותי לבאר
הסמוך, כדי למצוא לי משכב קצר וחלק. היא מצדה סירבה, בעקשנות
ילדותית,  לנהל בינינו דיאלוג בשרים. אף לא נענתה להפצרותיי
למונולוג בשרים.

ואולם, בלילה שרבי זה נדמה כי הקרח נשבר קמעה. לאמיתו של דבר
לא ידעתי על קיומו של הקרחון, כלל וכלל: סבור הייתי כי אני
מכירה היטב; משוכנע כי אני איש סודה, אך מסתבר כי הייתי אך ורק
הכומר המוודה שזורקים לו עצם או שתיים, כדי לעלות על המיטה
במצפון שקט במקצת.

הלילה לי רגועה מתמיד. ואומרת לי במפורש כי היא "מתייחסת"
אליי, כלומר: מחשבותיה מכוונות כלפיי. "מחשבותיי - לא
חלומותיי", טרחה להבדיל, כדי להסיר מיד כתם רומנטי  או אירוטי
מיותר. ומוסיפה כדי לנחמני, כי להתייחס אל מישהו עולה על משיכה
פיזית או חשק רגעי. כי להתייחס עומד מעל לחולשות הרגע המקריות.
כי התייחסותה אליי, כמוה כהתכוונותם של אחרים לנצחי, לשלם
ולאחד. כי היעדר  קירבה  גופנית, הוא שמציב אותנו בקו אחד עם
הזמן...  

לי. כולה ניגודים. רגע ,שפה מורמה ונשגבה. רגע, לשון רחוב
שלוחה ופרוצה. חיוך לוטף ומבט מפנק. ופתע,  מבט ללא מבע,
שכעבור שניות הולם ברקות ומקצר את הנשימה.  

לי. כמו לדעת נצח, כמו לקחת מנת יתר של חמצן. כמו ללכת  עם
ולהרגיש בלי. לחיות - מבלי להרגיש.

תם. הלילה משחיר ומרקיב. בובת-בועה בשמלתה האוורירית חותכת את
מבטי. עיניי מלבינות מעודף אוויר. לי, תמורת כמה וכמה כיבושים,
הייתי מוותר על הנצח  כמו גם על אוויר הפסגות הבתולי.