"כן, אדוני, מה תרצה להזמין?"
הוא הביט עליה בתמיהה, כאילו שלהזמין משהו לשתות בבית קפה הוא
דבר חריג מהנורמה.
"סליחה?"
"אתה יודע, בית קפה..."

שרון התחילה לאבד את הסבלנות. היא לא ידעה כל כך מה עובר על
הבחור שמולה. למעשה, היא גם לא כל כך רצתה לדעת. הוא התיישב
בשולחן האחורי של "כיף-קפה" ועד שהיא הגיעה אליו, הביט בצורה
נוקבת קצת יותר מדי, לטעמה, בלקוחות האחרים.
מאנשים כאלה, היא חשבה לעצמה, אין מה לצפות לטיפ.

"או.קיי... קפה, בבקשה" אמר, וחזר להסתכל על הזוג, שישב מולו.
הוא חייך לעצמו.
"מצוין, אם רק תגיד לי איזה קפה תרצה, יש לנו מגוון רחב
של..."
"מה הייתה ההזמנה האחרונה שלך?" קטע אותה מבלי להסיר עיניו
מהזקן בשולחן הרחוק ממנו.
"מה?" שרון התחילה להרגיש רצון עז ללכת כמה צעדים אחורה. משהו
בו התחיל להפריע לה.
"ההזמנה האחרונה שלך, מה היא הייתה?" לרגע עלה מבט מעוצבן על
פניו והוא הסיט את מבטו מהזקן לעברה.
היא יצאה מהשוק והתחילה לדפדף בפנקס שלה.
"קפוצ'ינו במאג עם עוגת גבינה אפויה"
"טוב" אמר הזר והעביר את מבטו על שתי התיכוניסטיות, שישבו
במרכז. "אז תביאי את זה".
"כבר מגיע". היא ניסתה לחייך וגילתה, שברחה משם, עוד לפני
שהספיקה. היא בכלל הייתה בספק אם הוא שמע את התשובה שלה.

היא נתנה את הפתק לזיו, התירוץ שהיה שם לברמן ומנהל משמרת,
ניסתה לא להסתכל על הבחור ההוא יותר מידי, וגילתה, שהסקרנות לא
נותנת לה להסיט את המבט. היא נכנעה ובהתה בו, מחכה להזמנה. הוא
המשיך להעביר מבטים על כל אחד מהיושבים. נראה, שהוא מחפש משהו
ולא מוצא. אך הוא לא התייאש והמשיך, כאילו הוא רגיל לא למצוא,
אבל ימשיך לעשות זאת, עד שיצליח.

צלצול הפעמון העיר אותה, היא סימנה אותו במוחה כסתם עוד תמהוני
והסתובבה כדי לקחת את ההזמנה שלו, ואז מבטו עבר עליה.

המבט צרב אותה. לפתע הרגישה כאילו היא ערומה לחלוטין. פאניקה
התחילה לתפוס אותה. היא ניסתה לשמור קשר עם המציאות ובדקה את
חולצתה, רק ליתר ביטחון. הוא מצדו חייך בסיפוק, הדליק סיגריה
והתחיל להסתכל בסתמיות על העוברים ושבים מבעד לחלון, שהפריד
בין בית הקפה לרחוב.

היא לקחה את ההזמנה ביד אחת. כמלצרית מיומנת, וגילתה להפתעתה,
שעדיין החזיקה את שולי חולצת הכפתורים שלה סגורים עם היד
השניה. הרגשת העירום קיננה בה עדיין.

היא הגיעה אליו והניחה את הקפה ואת העוגה. הוא בהה לרגע בצלחת
המקושטת אבקת סוכר ובספל הגדול והודה לה. שרון חייכה את חיוך
הלקוחות שלה ועברה לשולחנות האחרים. מדי פעם חזר מבטה כאילו
בלי כוונה לעבר השולחן של הזר. הוא מצדו לגם מהקפה וקילף כאילו
בחוסר חשק חתיכות מהעוגה עם המזלג הקטן, שהונח לידו...

עברה שעה. שרון המשיכה עם עבודתה וכמעט שכחה את כל הסצינה
המוזרה של הבוקר. זיו קרא לה והצביע לעבר שולחן ריק בסוף בית
הקפה (מתי הוא עזב? חשבה לעצמה) היא הלכה לשם, מוציאה אוויר
ומזכירה לעצמה בפעם המי-יודע-כמה, שזו רק עבודה זמנית. כל מה
שהיא חשבה עליו זה לחזור הביתה לגולן שלה ורק לחבק אותו,
כשבעיניו אותו חצי מבט מרוכז בסרט שמולו והסיגריות של שניהם
נחות אחת ליד השניה במאפרה. היא חייכה לעצמה בעודה חצי חולמת
בהקיץ על גופו, ולפתע עצרה. החיוך שעל פניה נפל והיא החווירה.

על השולחן הריק עמדו שתי הצלחות, אחת מהן עם שאריות עוגה, שרק
חלק ממנה נאכל, ועל השניה הספל המרוקן עם שאריות הקצף, שטר של
100 שקל...
ואקדח כסוף, שנצץ מהשמש, שכבר עברה את החצי השני של השמיים.

"קחי אותו" לחש לה הזר מעבר לכתפה, כמעט סנטימטר אחד מאוזנה.
עברה בה צינה, והיא הסתובבה לצעוק עליו, שהוא אידיוט, ושמה הוא
חושב לעצמו, להשאיר ככה אקדח על השולחן במצב הביטחוני של
היום.

אבל הוא לא היה שם.

למעשה, לא היה לו שום זכר. כל יתר יושבי הקפה פשוט המשיכו לדבר
בינם לבין עצמם. אפילו הפעמון, שהיה תלוי על הדלת, לא צלצל כמו
כל פעם, כשמישהו יוצא או נכנס. הוא אפילו לא זז קלות.

שרון התיישבה-נפלה על הכסא ליד השולחן, מחזיקה את עצמה מלא
להקיא או להתעלף. היא הסתכלה על האקדח. לרגע נראה לה, שהוא
מסתכל עליה בחזרה, ההדק כמין חיוך מלא באהבה עצמית.
"קחי אותו!" שמעה שוב, כל כך קרוב לאוזנה. כמעט בתוכה. כמעט
מצווה.

היא שמה את הכוס והצלחות על המגש, שמה את השטר של 100 השקל
בפאוצ' שהיה עליה ושמה את האקדח בכיס הדגמ"ח, שלבשה.

"שרון!!!"

נשמתה נעתקה והיא הסתובבה אחורה. במאית השניה עברו במוחה
סיפורים על משטרה, מעצר, תחקירים של אילנה דיין וסיפור קצר של
איתן גפני, שקראה לפני כמה ימים.
המגש נפל. ספל החרסינה התנפץ לחתיכות קטנות וידה נשארה תלויה
באוויר, רועדת.
כל בית הקפה הסתכל עליה. היא ראתה את עיניהם המאשימות חודרות
אותה. כולם ידעו מה היא עשתה.

"הם גם יודעים מה תעשי".

העולם החשיך. שרון צנחה לרצפה.
בצד השני של הרחוב הזר הסתכל עליה נופלת, חייך והמשיך ללכת.

עשר דקות אח"כ נפקחו עיניה שוב. היא הייתה במטבח של "כיף-קפה".
זיו ניגב את מצחה עם מגבת לחה.
"מה... מה קרה?"
"התעלפת, מותק" ענה זיו. "בטח היית כל היום על הרגליים ולא
שתית. חוץ מזה, שהיית מעופפת כמעט כל המשמרת. הייתי צריך לצעוק
לך כדי שתתאפסי, אחרי שניקית את השולחן ההוא מאחורה"
"השולחן מאחורה...?" שרון ניסתה להיזכר. לפתע שלחה יד, שהייתה
רפויה עד עכשיו, לעבר כיס המכנסיים שלה. זיו קפץ אחורה.
עדיין שם, חשבה לעצמה.
היא קמה מרצפת המטבח והתחילה לדדות לעבר מקומות הישיבה.

"בבקשה" הפטיר זיו בקול נעלב. "שיהיה לך ברור, שהמאג יורד לך
מהמשכורת, ואת הולכת הביתה מוקדם היום כדי לנוח. אני צריך אותך
מתפקדת למחר". סוף המשפט נאמר בצעקה, כי שרון הייתה כבר בחדר
העובדים, מורידה מעליה את הסינר ואת החולצה עם הלוגו, שאפילו
זיו חשב, שהוא דבילי.

היא יצאה מבית הקפה ב- 12:45 עצבנית, עם כאב ראש קל, ואקדח חדש
בכיס.

גולן צעק וקפא. חיוך מטומטם התפשט על פניו, וגופו המיוזע צנח
על ליאת. שניהם הוציאו אוויר.
היא דחפה אותו מעליה ומתוכה, והוא נשכב על הגב, עדיין מתנשף,
עדיין עם אותו חיוך דבילי.

היא התרוממה והדליקה סיגריה. "אתה יודע, שאני שונאת אותך,
נכון?" היא שאלה אותו. "ואתה יודע, שאחרי כל פעם כזו אני שונאת
אותך עוד יותר, כי אני שונאת את עצמי עוד יותר. איך אני
מזדיינת עם מישהו, שיש לו חברה, ולא סתם חברה, שרון היא החברה
הכי טובה שלי, אתה קולט?!" צעקה לכיוונו וזרקה עליו כרית, חצי
מקווה, שהחלק עם הרוכסן יפגע בו. "טוב" צחק גולן בחצי בוז, "אז
נפסיק עם זה" הוא ידע, בדיוק כמו שהיא ידעה, שהיא הזיון הכי
מדהים שלו, והוא, באופן נדיר לחלוטין, הזיון הכי מדהים שלה.
הסיכוי, שהם יפסיקו עם זה, היה אפסי, למרות שהוא, ללא ספק, מאד
אהב את שרון. הוא מאד התחבר עליה, לדעות שלה. הם אהבו את אותם
שירים ואותם סרטים, היו להם את אותם חלומות, והוא הרגיש שלם כל
כך, כשחיבק אותה ונישק אותה.

זיון כמו ליאת הוא פשוט דבר טוב מדי לבזבז בגלל אהבה.  

ליאת הסתכלה עליו בבוז. היא כל כך רצתה לכבות לו את הסיגריה
בעין, שיפסיק לחייך. היא שנאה אותו, באמת שנאה אותו, היא אף
פעם לא הבינה מה שרון עושה עם כזה אידיוט. מיליון פעם אמרה
לעצמה, אני אגיד לה, אני אספר לה הכל. היא תיפגע, אבל היא
תזרוק אותו, ואז הכל יהיה בסדר. היא כל כך רצתה לא להניח את
עיניה על עיניו יותר אף פעם. היא גם כל כך רצתה להרגיש אותו
שוב בתוכה. אלוהים...

לא!!!

"נכון!!! אנחנו נפסיק עם זה. עכשיו. אנחנו דופקים פה שלושה
אנשים, אתה לא מבין?! אתה קולט כמה זה ישבור אותה? אני לא
יכולה, שזה יהיה יותר על המצפון שלי"

היא ראתה את פניו מאבדות צבע בפתאומיות. טוב מאד, היא חשבה
לעצמה. תבין, שאני רצינית הפעם. היא המשיכה, בהחלטיות מתגברת:

"תסתכל פעם אחרונה על הגוף שלי, ואני אסתכל פעם אחרונה על שלך,
ואני בטוחה, שהוא עוד יספק לי תעסוקה בלילות בודדים. אבל אני
ואתה, לא יקרה יותר, כמה שזה יהיה קשה, אנחנו פשוט נמשיך כאילו
כלום לא קרה. אתה תמשיך להיות חבר שלה, אני אמשיך להיות זו,
שהיא מספרת לה על כמה אתה נפלא, ולאט לאט הכל יחזור למה שהוא
צריך להיות. אין יותר גולן וליאת, יש רק גולן ו..."

"שרון" לחש גולן. זיעה, שלא הייתה שם קודם, כיסתה אותו. זיעה
מהסוג, שמתעוררים איתה מסיוטים.

היא עמדה שם, נשענת על המשקוף, נראית עייפה, בצורה שלא ראה
מעולם. היא הסתכלה עליו, והעבירה את מבטה לאט לאט, ראשה עדיין
מונח על הקיר, לפניה של חברתה הטובה ביותר, שם מבטה נח לרגע.
היא חייכה חיוך עייף וציני והעבירה את מבטה לעבר חזה החשוף של
ליאת.

"כמה פעמים הוא נישק את הפטמות שלך?" שאלה. ספק את חלל החדר,
ספק את ליאת.
"מה?..."
היא הרימה את ראשה, והתקרבה בצעדים איטיים לעבר המיטה. היא
עברה את ליאת בלי להגיד מילה, נותנת לה לעקוב אחריה עם מבטה,
גופה קפוא מזיעה.
גולן עדיין היה מאובן על המיטה.
היא נשענה אחורה על הארון, שהיה ליד המיטה, ורק הסתכלה עליו.
אני באמת מוכנה להתמוטט עכשיו, חשבה לעצמה. אני פשוט אעזוב את
החדר עכשיו, בלי צעקות, בלי בכי, אלך לשתות משהו, ואז ארוץ
לכביש לפני מכונית.

היא הייתה מוכנה לעשות זאת. וגם התחילה. היא הקפיצה את עצמה
מהארון, ובעודה ממשיכה להסתכל לתוך עיניו של גולן, טמנה את
ידיה בכיסי הדגמ"ח והפנתה את ראשה.

"הם גם יודעים מה תעשי"

היא הפנתה את ראשה בחזרה.

עיניה נצצו.

היא רצתה להתפוצץ מצחוק.

במקום זה, היא רק פתחה את הפה.

"רוצה לדעת איזה יום עבר עלי היום, חמוד? גולן? גולן!!!"
הוא התעורר מהתדהמה. "מה? כ...כן". על פניה היה מבט, שלא ראה
מעולם. היא לא הייתה עצובה, לא שמחה, לא מפוחדת, ומעל לכל- לא
אוהבת. הוא נזכר בפנים של בובה, שהייתה לאחותו, כשהייתה קטנה.
בובת חרסינה עם לחיים וורודות ועיניים כחולות. פני אבן, שאם
רצו, היו יכולות להיות הפנים הכי חמודות בעולם. אבל אם היית
מעמיד אותה באור הנכון, היא לא הייתה מפסיקה להסתכל בך, מתכננת
את סופך הבלתי נמנע. מבט של רוצח פסיכופט.


"ואת, ליאת, רוצה לשמוע?" אמרה מבלי להזיז את ראשה. ליאת
התחילה לבכות, והיא אפילו לא ידעה למה.

"שבי"

"מה?"

"את רוצה, שאני אתחיל לצטט לך קטעים נבחרים מ'ספרות זולה'? אם
מישהו ממכם יאמר 'מה' עוד פעם אחת..."

ליאת התיישבה. היא לא הייתה צריכה לשמוע את המשך המשפט. שרון
והיא ראו את הסרט הזה אין ספור פעמים, והיא ידעה בדיוק מאיזה
סצנה המשפט לקוח. היא גם ידעה איך הסצנה נגמרת.

"סתם, עוד יום רגיל בבית הקפה" שרון התחילה בעודה לוקחת את
הכסא ומתיישבת עליו. "אתם שניכם יודעים איך אני שונאת לעבוד
שם. אנשים מטומטמים, שעות על הרגליים, בלה, בלה, בלה. אבל משהו
אחר קרה היום. אתם לא תאמינו. איזה מוזר אחד, בוא נתחיל מזה,
שנראה לו מוזר להזמין בכלל משהו בבית הקפה. אבל זה לא הדבר הכי
מוזר, אתם יודעים מה הדבר הכי מוזר? הטיפ, שהוא השאיר לי. ואני
לא מדברת על שטר של 100 שקל על הזמנה של 40, ואני לא מדברת על
זה שהוא נעלם, ואף אחד לא ראה אותו קם והולך..." בשלב זה שרון
דיברה לעצמה יותר מאשר לשני האנשים ההמומים, שהיו מולה, שמסיבה
לא מובנת שמעו שעון מתקתק.
"הדבר הכי מוזר הוא, שהוא השאיר לי את זה..."
היא הוציאה את האקדח מכיס הדגמ"ח. למרות שתריסים היו מוגפים,
הוא עדיין נצץ. כמו שהוא נצץ במסעדה על השולחן, כשהוא קרץ
אליה.
ליאת השמיעה קול, שרצה להיות צעקה, אך נשמע יותר כמו יבבה של
כלב, שיודע שהולכים להעניש אותו. הפחד חנק אותה, אבל לא מספיק.
שרון הרימה את מבטה, שעד עכשיו היה מרוכז בנקודה מרתקת על
השטיח, ונזכרה שמולה שני אנשים.

היא קמה לאט מהכסא, דורכת ומכוונת את האקדח.

"תגידי, שאת מצטערת"
"שרון... לא..."
"תגידי, שאת אף פעם לא היית פוגעת בחברה הכי טובה שלך, אבל את
פשוט חלשה מידי"
"את צודקת. אני חלשה, ואני כל כך מצטערת, שרון, בבקשה, כל כך
מצטערת"
שרון הורידה את האקדח וחייכה.
"ליאת, את החברה הכי טובה שלי... זה יהיה נורא קשה לא לפלוט
אליך כדור אחרי מה שעשית לי, אבל אני אנסה..."
היא הזיזה את כל גופה ב- 90 מעלות לכיוונו של גולן, הרימה את
האקדח ולחצה על ההדק.
הכדור נורה ישר לתוך עינה של ליאת.
"ואת חושבת, שאת חלשה?" היא אמרה בחיוך לכיוונו של גולן, שכתם
גדול התחיל ממלא את אזור האגן שלו. השתן שלו התחיל מתערבב עם
הדם של ליאת.
"אוי, כמה רומנטי, מחליפים נוזלים" אמרה שרון, אחרי שהסתכלה על
עבודתה, וצחקה לעצמה. תוך שניה הצחוק נפסק, כאילו מלכתחילה היה
רק למטרות דרמטיות ומאולץ.
"אהבתי אותך, גולן, אני עדיין אוהבת. אני יודעת, שגם אתה אוהב
אותי, וקשה לך נורא עם האשמה עכשיו. אני רואה עליך, שאתה נורא
מיוסר, ואני יודעת, שלא תעשה לי את זה יותר בחיים. נכון,
גולני?"
גולן הנהן בראשו, הוא באמת הבין. הוא הבין כמה היא חשובה לו,
הוא הבין כמה הוא באמת אוהב אותה.
"תשאל אותי, גולני, איך אני יודעת. תשאל איך אני בטוחה, שלא
תעשה לי את זה יותר בחיים?"
"איך?" גולן שאל. נשימתו חזרה להיות סדירה. הוא כל כך אהב אותה
ברגע זה.
הוא אהב אותה, עד הרגע שבו הכדור חדר את אונתו השמאלית.
"תנחש..."

שרון ישבה על הכסא מול המיטה. בוא נעשה רגע חישוב פשוט. את
נמצאת בחדר עם שתי גופות, השכנים בטוח שמעו את היריות. בואי
תוסיפי לזה את העובדה, ששתי הגופות מולך הם שני האנשים, שהכי
אהבת והיו כל העולם שלך, שככה בלעדיהם, כמה שהם היו חארות, הוא
לא מי יודע מה עולם. אז כמה אפשרויות את כבר חושבת, שיש לך?


שרון הצמידה את האקדח לתחתית גרונה וכיוונה כלפי מעלה. מרחוק
היא שמעה את הירייה.

בפעם השניה באותו יום, העולם החשיך.



לקוח אחרון להיום, חשבה מירב, הוא, ואני עפה מפה.
"מה תרצה?"
הוא הסתכל עליה, לאחר שבחצי השעה האחרונה הסתכל בבחור צעיר,
שישב בשולחן קרוב.
לרגע לא הבין על מה היא מדברת, ואז פניו זרחו כאילו נזכר במשהו
מלפני הרבה זמן.
"קפוצ'ינו במאג עם עוגת גבינה" ענה.

הוא הסתכל שוב על הבחור שמולו. הבחור עצר את הסיגריה שבידו
בחצי דרך אל פיו וניכר, שרעד עבר בו.

הזר חייך והדליק סיגריה. מסתכל באופן סתמי על העוברים ושבים
מחוץ לבית הקפה.