...ובשעת לילה מאוחרת מישהי עולה לאוטובוס, מעשן כבד וכמה
חיילים רדומים...
(אני כותבת לך עכשיו,)
מביטים בה בעיניים חצי רדומות. דמותה מתערפלת בגעגועים לרוך
השמיכה.
(מנסה להיזכר בחיוך המעורפל...)
היא מתיישבת בכסא לפני חייל מנומנם עם דיסק-מן ושרוך חום עם 2
סיכות עליו. דמיונו...
(שחייכת אליי כשרק נפגשנו.)
מתחיל להתפרע כשהוא רואה אותה מחפשת ומפשפשת בתיקה ומוציאה
מתוכו...
(כמה עולם אפשר למצוא בהיסוס המקסים שלך?)
מחברת מרופטת. במבט מסוקרן הוא מנסה בנונשלנטיות להביט בחריץ
שבין הכיסאות. ספק בפוטנציאל למחשוף, ספק במחברת...
(אני מביטה מחוץ לחלון אוטובוס נוסע. מה פספסתי בך?)
שהיא מחזיקה קרוב אל ליבה. מוציאה עט מכיסה, ידעה ותכננה
שתכתוב באוטובוס. אולי התחילה עוד בתחנה. הוא חושב
(האם גם אתה חושב עלי עכשיו? מביט מחוץ לחלון לא ידוע? סצנה
קיטשית מתוך סרט אהבה זול?)
על מה שהיא כותבת שם. באוזניו מתפוצץ הדיסטורשן החובבני משהו
של "Teenage Dirtbag". הוא רואה אותה מפסיקה לרגע ומשקיפה
(אני מתגעגעת אלייך, אם לרגע היה לך ספק. מופתעת ופגועה מהחלל
שהשארת.)
אל עבר רקע חשוך. על מי את חושבת עכשיו? הוא עוצם עיניו, מנסה
להיכנס לראש שכלל אינו מכיר, המחברת וראשה הנח על החלון חרוטים
אצלו על הרשתית.
(מה אני אמורה לעשות עכשיו? להמשיך בחיים בנאליים? להכיר מישהו
אחר? להשוות את כולם לחסרונך והיותך?)
מכיר את כל עברה וכל מלה שכתובה במחברת. חריץ קטן ודמיון לא
ממומש משתלבים בנוף הנשקף מחלונה. לרגע נדמה לו שהוא רואה
(מתי זה נגמר? כשזכרונך נמחק ממני? מלבי ומגופי?)
זוג עיניים נוסף משקיף מחלון אחר, ידי אישה מחבקות את גופו
מאחורה.
(לעולם זה לא יקרה. זהו לא מכתב פרידה, וההשלמה רחוקה ממני. לא
נותר לי אלא להמשיך)
הוא פוקח את עיניו, מנתק עצמו ממנה ומשקיף על אותו נוף. על
חזהו שורפות ידי אישה.
(לכתוב לך עד קץ, עד כלות המילים והרגש.)
...והם עוצמים את עיניהם. קול המנוע לוקח אותם. |