בשמלה אדומה ושתי צמות היא הלכה לה ברחבי העיר הגדולה. הסתובבה
לה באין מפריע, ללא ראשים מסתובבים אחריה בים הגברים לבושי
החליפות האפורות שסביבה, ולא היה לה אכפת. זה היה רגיל.
מדי פעם היה אחד מהם, ממוזרי-המראה יותר, עוקב אחריה במבטו,
וזה מצא חן בעיניה. חבל רק שבאותו רגע היה הגבר, שתמיד היה גבר
ייחודי ונאה, נעלם מחייה לנצח, אולי גם מחייו, בהתחשב באקדח,
שהופנה אל ראשו ללא שהות.
היא המשיכה לתור את העיר בציפייה לפגוש בעוד גברים משוני-מראה,
זרים כהים מהחוץ, כאלה שלא ישעממו אותה כמו גברברי החליפות
שבעיר הגדולה.

הכל היה לה: מכונית יפה, בגדים יקרים, כל המטעמים והמנעמים בהם
חשקה. בלילה היתה ישנה במיטתה הרכה בנוכחותו החיוורת של גבר זה
או אחר, אם בחרה לישון עם אחד. כולם התחילו כבר לשעמם אותה,
האפרוריות החדגונית שלהם. כולם היו נראים אותו דבר, אומרים את
אותם דברים, מגיבים באותה צורה למראה חמוקיה החשופים ועונים
באותן מילים חיוורות לדברי הזימה, שלחשה באוזנם בעיתות חשק.
הכל היה לה. רק לא את שחשקה בו במיוחד.

"למה?" היתה שואלת את עצמה ואת כל האפור הסובב אותה בלילות
הקרים, בהם בחרה להיות לבד. היא לא היתה מוטרדת, מכך שמספר
הלילות הקרים במיטתה גדל בתקופה האחרונה. היא ידעה, שתמיד תוכל
להחזיר את המצב לקדמותו, אם רק תחשוק בכך, ועברה הלאה
במחשבותיה אל המקום הרחוק, הסגור בליבה, שכמהה, כי מישהו יפתח
למענה. אך היא לבד. "למה?"

בשלב מסוים תהתה איך יהיה לגור, שלא בתוך העיר. אך מחשבה זו
היתה ערטילאית כמו לגור על השמש או הכוכבים, שכן ידוע, כי אין
בעולם מלבד העיר. יהיה זה מגוחך לחשוב על לעזוב דבר, שמהווה את
נישת החיים היחידה הקיימת, הלא-כן? מה גם, שלא ניתן לעזבה,
שהרי העיר חבקה את העולם מקצה לקצה. לאחר הרהור זה עברה הנערה
הלאה במחשבותיה, אל מחוזות השינה. כך היה בכל לילה בודד.


בצהרי אחד הימים הלכה ברחוב, כאשר נתקלה באחד ממוזרי-המראה.
בהחלטה של שבריר שניה עקפה אותו בינות למאות האנשים, על-מנת
שלא יבחין בה, הגיעה מצידו האחורי, תפסה אותו והפילה אותו
לרצפה. "כשאומר לך, רוץ!", לחשה באוזנו והוא בהה בה, המום
בעליל. "שמעת מה אמרתי?", שאלה אותו, לאחר שלא הגיב, וכל שעשה
היה להנהן. הנערה קמה על רגליה ובחנה את השטח. אקדחים בכל
מקום. היא התכופפה אל הזר, "לך אחריי, אך הקפד להיות שפוף כל
הזמן, אחרת הם ימצאו אותך ואין דבר שאוכל לעשות במקרה שכזה".
הזר הנהן בשנית, והחל ללכת אחריה. היא הקפידה לשמור על קצב
איטי והוא הלך אחריה במהירות הרבה, שיכל. ברחוב החלה מהומה
קטנה, כאשר זר נוסף הגיע למקום ועורר את חשדם של נושאי
האקדחים, שהקיפו אותו במעגל מאיים למדי, שהלך וקטן מדי שניה.
האם כדאי לספר על כך לזר, שהולך שפוף אחריה? חשבה, וויתרה על
הרעיון. הבחור השני כבר גמור. לפחות תציל אחד מהם.

הליכה של כעשר דקות הביאה את השניים למבנה נטוש ברחוב שקט
יחסית. היא הכירה את המקום טוב למדי, שכן בעבר חיפשה מזור
במקומות עלובים מעין אלה, חיפשה דרך להימלט מהשפע החונק המקיף
אותה. הם נכנסו פנימה, ורק אז הורתה לו להרים את ראשו. ברגע
שראה אותה, הואר מבטו בהבעה לא ברורה, שהיא זיהתה כדבר חיובי.
שאר הגברים האפורים סביבה לא היו מסתכלים עליה כך.

על החול הרך והקריר, שזרתה בזמנו על הרצפה הקשה, הוא הביט בה
בעודה פושטת את שמלתה האדומה, מתירה את צמותיה ובכל אותו זמן
לא הסירה אף לא לרגע את מבטה מעיניו, התרות את גופה בתאווה
רבה, כך נראה, כאשר לבסוף, עירומה לחלוטין, הרשתה לעיניה לרפרף
על שאר גופו לרגע קט.
על החול הרך הם תינו אהבים בעדינות מכאיבה במשך שעות, שנדמו
לעיתים כדקות ולעיתים כשנים. עיניים מביטות בעיניים, גוף חש את
מגעו של גוף. הם היו שניים, והיא רצתה, שזה יימשך לנצח.

לאחר מספר פעמים כאלה שקעו השניים לעולם שכולו חלום, נרדמו
מחובקים כאילו אין בעולם יותר משניהם. הפעם הזו, אולי לראשונה
בחייה, היא חשה שלווה לחלוטין, כשהשינה אפפה אותה. אין לדעת
כמה ישנו, אך כשהתעוררה, עלה כבר בוקר חדש על העיר, והוא עדיין
היה שם איתה. היא חייכה והתכופפה אליו על-מנת לנשקו, כאשר גופו
התפורר לפניה לפתע. בבעתה רצה מהמקום, עירומה, שכן לא הספיקה
ללבוש את שמלתה ולקלוע את שערה, וכך היא ברחה לאורך הרחובות,
בוכה ועירומה, מופתעת לחלוטין מהחוויה, שעברה עליה בכל היממה
האחרונה. ואף אחד מבין האנשים האפורים לא סובב אחריה את ראשו.


"ניאו, אתה בסדר? חשבנו, שאיבדנו אותך", אמר מאוס. "ממש מוזר,
אני לא מבין מה קרה לתוכנה הזו. היא היתה אמורה רק להדגים את
חשיבות מיקוד תשומת הלב בעולם של המאטריקס, ופתאום נעלמת לנו
בלי להשאיר סימן! לא הבנו לאן הלכת בתוכנה הקטנטנה הזו, ולא
יכולנו לנתק אותך מהמכונה, כי היית חוזר ריק. כשאתה בתוך
התוכנה מבחינה מוחית, זה כמו להיות במאטריקס עצמו, ו...איפה
היית?!"
ניאו הסתכל מסביב, ראה את פרצופי צוות הספינה "נבוכדנצאר"
מביטים בו בדאגה, חייך חיוך קטן ואמר "עכשיו אני כאן, הכל
בסדר". עם מילים אלו, הפנה את הגב ויצא מהחדר.
טריניטי ומורפיאוס עקבו אחריו במבטיהם, ואז פנו אחד לשני. "אז
מה את אומרת?", שאל אותה, "האין הוא האחד?"
וטריניטי שתקה, בחושבה שהיא מכירה את המבט הזה, שעטף את ניאו.
בידיעה, שהוא לעולם לא יהיה שלה באופן בלעדי.
"האין הוא האחד?"

נ.ב: תודה לרעיונות שנשאבו מהמאטריקס, מהשיר "בשמלה אדומה"
וליותם שהסב את תשומת ליבי לצורך בהערה הנ"ל.