דלתות בית המשפט נפתחו והנאשמת, גברת פלפלת, הוצעדה פנימה.
עורכי הדין כבר המתינו באולם. עו"ד בר-מח מטעם ההגנה, עו"ד
אכזרינה מטעם התביעה. צמד הפרקליטים היריבים שיננו בראשם את
נאומי הפתיחה וסדר העדים והזמנים לעורר פרובוקציות.
"בית המשפט!" קרא מקורי והנוכחים נעמדו. "כבוד השופט, מומין
אבא!" הודיע מקורי, כשהיצור הלבנבן צעד לדוכנו בחלוק שחור.
"שבו, בבקשה." הפטיר אבו-מומין בעודו מעיין בתיק, שהונח לפניו.
"תיק מספר 773295, המדינה נגד גברת פלפלת בעניין סחר בסמים
קשים." החל השופט להקריא, "פרקליטים, גשו לעבודתכם, בבקשה."
אכזרינה זימנה את העד הראשון. מעטים התפלאו, כשקראה בשמו של מר
פלפל. הגבר הזקן והגמלוני ניגש באיטיות לדוכן העדים ולא הניד
עפעף, כאשר חלף ליד זוגתו לחיים.
"אובג'קשן, כבודו!" פילחה צעקתו של בר-מח את האוויר, "מר פלפל
אינו קשור לפרשה. כבר בחקירה ציין, כי לא ידע על רשת הסמים,
שהפעילה הנאשמת."
"כבודו, מדובר בעד אופי." הסבירה אכזרינה, "האם ישנו אדם,
שמכיר את הנאשמת טוב יותר מהאדם, שחולק עימה מיטה מזה ארבעים
וחמש שנה?"
השופט אישר את עדותו של מר פלפל ואכזרינה ניגשה לעבודה.
"מר פלפל," החלה בתשאול, "אתה חי עם הנאשמת בבקתה מבודדת ביער
מזה שנים. האם אני צודקת?"
"כן." השיב מר פלפל בשקט.
"מר פלפל... מר פלפל... אני תוהה מדוע לך ולנאשמת יש שמות
משפחה שונים. האם אטעה בניחושי, כי אינכם קשורים בקשר
נישואין?"
"ובכן..."
"מר פלפל, האם אתה והנאשמת ידועים בציבור? האם גברת פלפלת
אוכלת מהצד?" ובקריאה זו פנתה אכזרינה לנאשמת עם חיוך מרושע על
פניה.
"אובג'קשן, כבודו." קטע בר-מח את החקירה, "מה הקשר למשפט?
זכותה של הנאשמת לנהל מערכת יחסים כרצונה."
"אני מסכים." השיב אבו-מומין, "עו"ד אכזרינה, אם אין לך שאלות
הקשורות להאשמות עצמן, אני מבקש, שתשחררי את העד."
"כן, כבודו." אמרה אכזרינה והורתה למר פלפל לשוב למקומו. בר-מח
בכלל לא חשב להתלונן, על כך שדילגו על תורו. הוא היה עסוק
בלנקות את משקפיו ואף לא הבחין, כי העד הבא כבר עלה לדוכן.
"מרת נאור," פנתה אכזרינה לאישה, שבדיוק נשבעה בספר התנ"ך, "את
כתבת את מילות שיר הנושא של גברת פלפלת, נכון?"
"נכון."
"ואת ערכת תחקיר מעמיק על גיבורת השיר לפני כתיבתו, הלא כן?"
"עד כאן הכל נכון."
"אם כן," אכזרינה שלפה פיסת נייר ועליה מילות השיר, "הסבירי לי
בבקשה, אם תוכלי, את השורה הבאה: 'הביטו מה עשתה לי כפית
הפלא'. האם מדובר בכפית פשוטה?"
"בהחלט לא," ענתה מרת נאור, "מדובר בכפית קסומה, כדבריה של
גברת פלפלת. היא אמרה, שהכפית גורמת לה לצרות ואף לשנות
גודל."
"גורמת לה לצרות ואף לשנות גודל." חזרה אכזרינה על הנאמר. היא
הניחה את הדף מול השופט ואמרה "מוצג א', כבודו." היא פנתה
בחזרה לעדה ושאלה "מרת נאור, האם תוכלי לומר לי אילו שימושים
קיימים לכפיות באופן כללי?"
"אפשר לאכול איתן ו... ואפשר לחפור באדמה ו..."
"מרת נאור, האם אפשר להמיס בעזרתן סמים מסוג הרואין וקוקאין?"
שאלתה של אכזרינה הדהדה באולם.
"אני יודעת מה את חושבת," אמרה מרת נאור, "אבל תדעי לך, שזה לא
ככה. הכפית באמת עושה דברים מדהימים. אני יודעת, כי..." מרת
נאור השתתקה לפתע.
"כי מה?" האיצה בה אכזרינה, "מרת נאור, האם השתמשת אי-פעם
באותה 'כפית פלא' במרכאות?"
דממה השתררה באולם. לבסוף, קטע אותה אבו-מומין. "מרת נאור, עני
בבקשה על השאלה."
מרת נאור הביטה על גברת פלפלת בעיניים דומעות ואמרה "כן, כן,
אני גם השתמשתי בכפית הפלא. היא הבטיחה לי, שיהיה בסדר!"
הצביעה על גברת פלפלת.
"נא לציין, כי העדה מצביעה על הנאשמת." המשיכה אכזרינה.

לאחר עדות רגשית שכזו, מרת נאור בקושי יכלה עוד לענות על
שאלותיו של בר-מח והוא נאלץ לשחררה, לאחר שהתעלפה. אכזרינה
קראה לעד התביעה האחרון לגשת אל הדוכן.
"מר פה גדול," פנתה אל הגבר עצום המימדים, שכמעט שבר את הספסל
עליו ישב, "אתה מכיר את הנאשמת?"
"כן."
"מאיפה, אם יורשה לי לשאול?"
"נפגשנו פעם ביער. קטפתי לי פרחים להנאתי, כשהיא ניגשה אלי
והציעה לי לעשן משהו בחינם."
"והסכמת?"
"הייתי צעיר ולא ידעתי, שזה אסור. בסך-הכל חיפשתי אמנון ותמר
לאוסף שלי והיא הראתה לי פרחים, שלא נתקלתי בהם מעולם." פה
גדול החל להתייפח.
"מר פה גדול, אני מבינה, שקשה לך." אכזרינה הגישה לענק מטפחת
מכיסה, "אולי בכל זאת תוכל לספר לנו משהו. אתה אוהב לאכול?"
פה גדול הנהן. "כן, אני אוהב לאכול. כל הזמן המחשבה היחידה,
שעולה לי בראש, היא 'פה גדול רעב'. אני כבר שומע קולות. זה
משגע אותי."
"מר פה גדול, האם המילה מאנצ'יס אומרת לך משהו?"
פה גדול הניד בשלילה ואכזרינה שלפה מילון והחלה להקריא.
"מאנצ'יס: תאוות כרסום, התקף רעב חולני ובלתי נשלט הנובע לרוב
עקב שימוש בסמים."
"אובג'קשן, כבודו!" קרא בר-מח פעם נוספת, "מה הקשר לדיוננו? אם
הפרקליטה רצתה ללמד אותנו לשון, הייתה צריכה לעשות זאת בבית
ספר ולא באולם בית המשפט."
"אני מבטיחה, כי השאלה בהחלט קשורה להכרותו של העד עם
הנאשמת."
אכזרינה הניחה את המילון על שולחנה ופנתה אל העד האומלל.
"מר פה גדול, אם אפשר שאלה קצת מביכה. מה משקלך כעת?"
"345 קילוגרם." ענה פה גדול בבושה.
"ומה היה משקלך, כאשר נפגשת לראשונה עם הנאשמת?"
"65 קילוגרם." ענה, והאולם כולו הוכה בתדהמה.

בר-מח ניגש לדוכן וחיפש שאלה מתאימה לעד הרגיש.
"מר פה גדול," החל, "אתה טוען, כי הכרותך עם הנאשמת היא הגורם
להשמנתך."
"בערך. הסמים, שמכרה לי, הם הגורם."
"אם כן, הגורם הוא אתה והסמים הם רק תירוץ!"
"אובג'קשן, כבודו!" קראה אכזרינה מבלי לפרט.
"אני סקרן האם להאשמות יש מטרה כלשהי, פרקליט." אמר אבו-מומין
לבר-מח.
"כן, כבודו." ענה בר-מח והניח על שולחנו של השופט תיקיה
רפואית. "בתיקיה זו מפורטת כל ההיסטוריה הרפואית של העד. החל
מעשרים ותשעה ניתוחי המעקפים, שעבר, ועד הרעלת הקיבה, שחטף,
כשניסה לאכול את ספלינטר. בין השאר, מצויינות כאן הפרעות אכילה
מהן סבל, כולל בולימיה חמורה, במהלכה הכפיל את משקלו פי יותר
מחמישה. מר פה גדול, האם אתה מודה, כי לא היו אלה הסמים, אלא
הפרעות אכילה, שגרמו לעליה המטאורית במשקלך?"
"כן." ענה פה גדול, מנסה להסתיר את זעמו. אכזרינה הבטיחה לצאת
איתו לארוחת הערב, אם יעיד לטובתה. כעת, הסטייק וחזה האווז
נראו רחוקים מתמיד.
"מה יש לך לומר להגנתך?" שאל בר-מח.
"פה גדול רעב." ענה, "פה גדול רוצה לאכול מרק דרדסים."
"אין לי יותר שאלות." אמר בר-מח בבהלה וזינק בחזרה לשולחנו.

את העד הבא זימנה ההגנה. העכבר הלבן ניגש לדוכן העדים. ראשו,
הגדול בהרבה מגופו בדרך כלל, התגמד בחליפת הגוף, שהסיעה אותו.
"מר מח," חקר הפרקליט, "כמי שמבין בכל תחומי המדע הידועים לאדם
וגם כמה שיתגלו רק בעקבות נחיתת האדם על אלפא סנטאורי, האם
ייתכן, שאדם יתכווץ לגודל מכרסם בעזרת כפית?"
"בהחלט לא," ענה מח, "המבנה המולקולרי חייב לעבור שינויים
גנטיים קיצוניים ולהידחס מעבר ליכולתה של כל כפית קיימת
לאפשר."
"אם כן, מה גורם לנאשמת לשנות גדלים?"
"יכולות להיות אלפי סיבות. ייתכן, שהמים באיזור מורעלים בפסולת
רדיואקטיבית, שגורמת לשינויים גנטיים. יכול מאוד להיות, שננשכה
בידי עכביש רדיואקטיבי ובמקום לקבל את כוחותיו, קיבלה את
גודלו."
"מה לגבי סמים? האם סמים מסוגלים לגרום לשינויים כאלה?"
"שום סם, שנוצר במעבדה, בין אם היא מעבדת אקמי המצוידת, או
מעבדה ביתית פשוטה בבוידעם, לא תייצר כאלו חומרים."
"אז אנשים יכולים פשוט להתכווץ ללא סיבה?" שאל בר-מח, מחכה
לתשובה המסוכמת מראש.
מח יצא במהירות מחליפת הגוף שלו ואיפשר לכולם לראות את גופו
האמיתי. "רואים?" אמר, "כעת אני בגודל עכבר ולא נטלתי שום סם
שהוא." מח חזר לחליפה, לפני שמישהו שם לב. "עכשיו אני שוב
בגודל אנושי, שוב מבלי ליטול שום חומר כימי שהוא."
"תודה לך, אין לי יותר שאלות." אמר בר-מח בסיפוק.
אכזרינה ניגשה לדוכן ובחנה את מח במשך שניות ארוכות.
"מר מח," אמרה, "אתה, אמ... אדם משכיל. אני מסכימה, כי אין
באפשרות כפית כלשהי לכווץ אנשים. השאלה היא האם אתה מפרש
מילולית כל שורה, שאתה שומע בשיר? האם אין סיכוי, ששינוי הגודל
הוא פשוט תיאור של הזיות אותן חווה הנאשמת עקב אותו שימוש,
לכאורה, בסמים?"
"אני לא משורר ולא חוקר ספרות." השיב מח, "אין לי שום סמכות
לפרש האם השורה מתייחסת לדברים, שאכן התרחשו או לא."
"מר מח," אכזרינה התקרבה אליו, עד שהביטה היישר לתוך עיניו,
"אתה חושב, מה שאני חושבת?" שאלה בעודה מבליטה את חזה.
"מצד שני," אמר מח בעודו מתכסה זיעה, "כאדם בעל יכולת הבחנה,
אני בהחלט מאמין, כי תופעת ההתכווצות המתוארת בשיר נובעת
מהזיות קשות, שאת מקורן קשה לאמוד במבט שטחי."
בר-מח קלל בשקט, אבל הרגיע את גברת פלפלת בטענה, שהעדה הבאה
שלו תבטיח את נצחונם.

ילדה ג'ינג'ית קטנה עלתה לדוכן העדים. הנוכחים התלחששו ביניהם
בתדהמה. חלקם ידעו מי זו הילדה, שחורפן חי כרוך סביב צווארה,
השאר ניסו לנחש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הביעו זעזוע
ממעורבותה של עדה צעירה כל-כך בפרשה.
"צופי," פנה בר-מח אל הילדה, "תארי בבקשה לבית המשפט את יחסיך
עם הנאשמת."
"היא החברה הכי טובה שלי." ענתה צופי בקול מלא נאיביות.
"ספרי לי איך נפגשתן."
"נפגשנו ביער, בדיוק כשאבא שלי קנה את השטח ותכנן לבנות קניון
במקומו. גברת פלפלת ניגשה אלי והתחלנו לדבר. כשהערב ירד, היא
הזמינה אותי אליה לארוחת ערב. אמרתי, שאני צריכה ללכת הביתה,
אבל היא התעקשה, שאקח לפחות כמה עוגיות."
"ומה אז?"
"נכנסתי למטבח שלה והיא נתנה לי עוגיות."
"ראית שם משהו חשוד, אי אלו מצרכים וכלים לא שגרתיים?"
"לא, הכל היה רגיל. היא גם הראתה לי את שאר הבית וגם הוא היה
נורמלי. בדיוק מה שמצפים מאישה בגילה."
בר-מח היה כה מרוצה מהעדה, שמיהר להנחית את השאלה החשובה
ביותר.
"צופי, שאלה מאוד חשובה. האם הנאשמת הציעה או מכרה לך פעם
סמים?"
"לא, אף פעם לא." ענתה צופי בבטחון.
"אין לי עוד שאלות." אמר בר-מח בראש מורם.
"אני סיפקתי לה אותם." אמרה לפתע צופי. לא היה אחד באולם, שלא
פער עיניים בתדהמה ושאל את עצמו "מה?!"
"אובג'קשן, כבודו! העדה עוינת!" ניסה בר-מח להציל את המצב.
"היא העדה שלך." ענה אבו-מומין.
"כן, אבל שחררתי אותה והיא בכלל שקרנית ו..." בר-מח הועף ונחת
על ראשו מחוץ לאולם. אכזרינה נטלה את הפיקוד.
"צופי," אמרה, "מאיפה החורפן שלך?"
"מאבא שלי." ענתה ללא היסוס.
"איך אבא שלך השיג אותו? חורפן זו חיה מוגנת, לא?"
"אוי, אבא משיג הכל. יש לו אנשים, ששולחים לו כל מה שהוא
רוצה."
"אולי תספרי לנו מה קרה, לאחר שביקרת בביתה של הנאשמת?"
"אמרתי לאבא, שיש אישה נחמדה, שגרה ליד היער, ושאולי עדיף לא
לבנות שם קניון, כי אז היא תצטרך לעבור דירה ולא רציתי, שזה
יקרה."
"אז מה אבא שלך אמר?"
"הוא נתן חבילות, שאני אעביר לה בכל פעם שניפגש. הוא אמר לי
למסור לה, שהוא לוקח שישים אחוז על כל מכירה. אין לי מושג מה
זה אומר, אבל מאז אבא תמיד מתייחס לגברת פלפלת כ'כפית הקסמים'
שלו."

בעקבות עדות זו והעדרותו של פרקליט ההגנה, לא נותר לאבו-מומין
אלא לקבוע, שגברת פלפלת אשמה. הוא הורה להביאה לפניו. כשנעמדה
על דוכן הנאשמים, הותרו ידיה בכדי שהאזיקים לא יחמירו את דלקת
הפרקים שלה. ברגע שהייתה במרחק בטוח, קראה גברת פלפלת "דולף
הוא הצדק!" והשליכה פצצת עשן על הרצפה. כשהעשן התפזר, נעלמו
גברת פלפלת, צופי והחורפן שלה.