עוד חמישים ומשהו שנה יבנו מכונות זמן. עגולות כאלה, מחומר
מבריק שלא ממש נימצא שם, ושמחזיר את כל ההשתקפויות בזוית קצת
עקומה ובעיתוי קצת מאוחר, או מוקדם. אני כבר לא אהיה בסביבה,
אבל רותי כן. רותי תהיה במצב דווקא טוב, אחרי שישייפו לה את
המתילצוית מהכרומוזומים ויגדלו לה עור חדש, בתולי ורך כמו שכבר
לא היה לה, כשנגעתי בה בפעם הראשונה. רותי, שהגבות השחורות
שירחפו מעל עורה הצחור יהיו עדיין אותן גבות שהכרתי, ומכונות
הזמן, שאותן לא הכרתי בחיי, ימתחו את חמישים ומשהו השנים כמו
טופי על עקב סנדל ביום של קיץ, כמו מיתר דביק שעובר בין כל
הנקודות במרחב בינה וביני, כמו קשת שמכופפת על ידי רצונו העז
של החץ לעוף ולהגיע למטרתו.

היא לא תתכוון לפגוע, אז.

עכשיו אני נוסע לאסוף אותה, בכביש העוקף שבו המכוניות דוהרות
עם פנסים כמו עיני שדים, ואני חושב עליה אז, הפנים קצת קשות
יותר, חרושות, גם אם העור מתוח, ההבעה מתחתיו עדיין מבוגרת
בשנים כפולות ממניין שנותי. היא תלבש מעיל ארוך מעורה הבוהק של
לטאת ענק קדמונית, שעצמותיה ריפדו את חופיה המערביים של יבשת
גונדוואנה לפני כמאה חמישים מליון שנה. בערך. וכפפות. לא כי
קר, למרות שכבר חורף עכשיו, אלא כדי להסתיר את כפות ידיה,
הנושאות את השנים שבינינו, עדות עיוורת חרוצה בין קווי החיים
התועים.

בתוך העיר, אני מעמיד את האוטו בכניסה לחנייה, והיא מחכה כבר,
מדברת בחוץ עם איזה בחור עם קוקו, אני רואה איך הוא מחייך,
מסתכל עליה בסוודר הישן, רזה כזאת עם הגבות הרציניות שלה
והילקוט הענקי והלב מתכווץ לי. לא יכול להשאיר קטנה כזאת לבד.
אני עושה עם האורות והיא אומרת לקוקו שלום, באה אלי בצעד מדוד,
וממלאת את האוטו בחיבוק שלה, בריח שלה.

לא יהיה לה אותו ריח. יהיה ממנו צל של זיכרון, אבל הוא יהיה
שונה. כמו העור, כמו הכרומוזומים, כמו הקשיחות שהשנים ימלאו בה
את עיניה. אבל החום שבזרועות שלה יהיה אותו וחום, חום שבוקע
באותה טמפרטורה מדוייקת דרך הסוודר הישן ודרך המעיל מעור
הדינוזאור, שעולה מהעצמות ועוטף אותי. וכל הדרך הביתה, לדירה,
בזמן שהיא סיפרה על הקורס והשיעורים והבחור עם הקוקו (שהוא
סתם, נחמד, קצת ניג'ס), החום הזה הפחיד אותי.

"ונגיד שלא היינו יחד, את חושבת שהוא היה מנסה להתחיל איתך?"

רותי מקמטת את האף בפסקנות. "מי אמר שהוא לא מנסה גם ככה,
הדוחה? אין לך מה לדאוג, מתוק. לא היה ולא יהיה אחד כמוך."

בבית אני מכין קפה ומציץ אל השטיח בסלון, מחפש את עקבות. לפני
בקושי שעה היא תהיה כאן, ביצה נוצצת של אורות מאחרים, צללים
מקדימים, ואני, עדיין מנער את קורי השינה מהעינים בארבעה אחר
הצהריים אחרי משמרת הלילה, אעמוד שם בטי-שרט הניפרם ואביט בה
בוקעת, רגליה הרזות במגפי לק מעור ממותות דורכות על השטיח
בהיסוס. אחרי חמישים שנה ומשהו, היא תיראה עוד פעם את הלסת הלא
מגולחת שלי נישמטת, ואני, אני אציע לה קפה.

כשהיא תניד בראשה, אני אחשוב שהניעור עוד יגרום לו ליפול
מצווארה. העיניים שלה יהיו רטובות, והפנים ירעדו, והיא תזנקה
עלי ותפיל אותי לשטיח ותכסה אותי בנשיקות חמות, מלוחות מדמעות,
כמו פעם, כמו היום.

אחר-כך, שהעולם יפסיק להסתחרר לרגע אבל עדיין יהיה רחוק
מלהתייצב, היא תספר לי. הלחי שלה תיבער על החזה שלי כשהיא
תספר, בקול שלא יהיה של אישה בת שבעים, אבל גם לא של רותי
שהכרתי. ומכל הדברים שהיא תאמר, על מכונות הזמן ועל למה אין
פרדוקסים, על טיפולי ריענון גנטי ועל עכברים שכותבים שירה, על
חברות היי-טק שמחזיקות מחלקות פיתוח בפרקמבריום כדי לעמוד
בלוחות הזמנים ועל דילים של סופי-שבוע במצופיצלאן בירת
האצטקים, מכל הסיפורים שלה ניתקע לי בראש רק דבר אחד.

"לא היה לי אף אחד אחריך." היא תאמר, כמעט לוחשת, מתחרטת באמצע
המשפט ואחר-כך, מקווה, איכשהו, שאני דווקא אקבל אותו בתור מין
נחמה, איזה דבר טוב. ואני בכיתי. לא יכולתי להפסיק. ושנינו
בכינו, ושאלתי למה היא לא תוכל להציל אותי, לשנות את הדברים
שנוכל להיות עוד כמה שנים יחד. היא תסתכל עלי והפה שלה ירעד.
"הלוואי," היא תמלמל, "הלוואי שהיה אפשר. אין רגע שאני לא
מתפללת שהיה אפשר. אתה לא יודע כמה פעמים ניסיתי. לא
יכולתי...לא..." ואז היא תבכה ולא תוכל לדבר, ואני הצלחתי
איכשהו להבין שיש דברים שלא יהיה אפשר לשנות, כי ההיסטוריה לא
תיתן, ואולי אנשים יוכלו לסוע במכונות הזמן לעבר ולפשוט
לדינוזאורים את העור, כי במילא הם יכחדו כולם וזה לא משנה, אבל
את העבר הקרוב, שכולם ראו ושכולו מתועד בכל צורה אפשרית, שם
אפשר יהיה רק לבקר בחטף, להציץ. להגיד שלום.

עכשיו רותי יושבת, ומדפדפת בערוצים של הכבלים, מרוכזת במסך
כאילו מתכוננת למבחן סמסטר על "סנסט ביץ'". אני מוריד את ספל
הקפה על השולחן לידה והיא לא מסתכלת, כשאני מתיישב לידה היא
מפנה לי יותר מדי מקום. חמישים ואני לא רוצה לדעת כמה שנים.
כבר חשבתי שלא נחזיק עד הקיץ.

כשהיא בקעה מהביצה היום, הלב שלי התפוצץ. כשזיהיתי אותה, את
הגבות והעיניים ולאט את כל ההבעה שכבר ניקבעה אצלה בגיל
שש-עשרה אולי, ובטח השתנתה יותר מגיל שבע ועד שבע-עשרה מאשר
מגיל עשרים ושבע עד שבעים, הרגשתי כאילו קורנס יום הדין יורד
ומרסק אותי בחרון קודש. הלוואי. בוודאי. תכף. הרגשתי אשם. אני
עדיין מרגיש. כניראה עד יום מותי. היום בתשע בבוקר שסוף-סוף
גמרנו משמרת, הקפצתי את שירי הביתה מבית-החולים. אחרי לילה
מטורף בלי שינה. אחרי חודשיים שרותי היסטרית בגלל המחזור
והמבחנים ודי, אין לי תירוצים. עליתי לקפה. המון קפה אני שותה.
אצל שירי לא ממש שתינו. היינו מטושטים מדי. דידנו במטבח הקטן
אצלה וצחקנו, אאוטים לגמרי. אני לא יודע למה שמתי עליה ידיים.
לא. כן. אני יודע. בגלל החום, החום שהיה לה, וחיוך הגדול, יש
לה חיוך שמראה את החניכיים, גדול כזה, ומותח את השפתיים. די.
לא רוצה להתפייט. היא סתם. טובה, אבל סתם.

סתם.

ובארבע אחרי הצהריים, שלוש שעות לפני שאני יוצא לאסוף אותה
מהקורס, רותי באה אלי ודורשת זיון, אחרי חמישים ואני לא רוצה
לדעת כמה שנות התנזרות.

אני מסתכל בכתפיים הקטנות, הרכונות קדימה, בגבות המכווצות
בדאגה מהנעשה על המסך. אני אוהב אותה. לא מגיע לי אחת כזאת.

אני לא חושב שיש לי עוד הרבה זמן. עוד חמישים שנה ואני ממש לא
רוצה לדעת כמה חודשים? שבועות? ימים? שעות? היא תגיד לי שהיא
רצתה לראות אותי פעם אחת אחרונה, כמו שהייתי, כמו שהיא זוכרת
אותי, כמו שאהבה אותי. כמו שהייתי כשניפרדה ממני.

(פורסם ב"מימד העשירי")