תוהה אני, מה עלי לעשות,
כעת כשנסיכי העגום כבר מת.
את זכרו אוכל באוב להעלות,
ביורה של משקה, עשן ודמעות.
את כוס התרעלה נסיכי שתה, כוס עצבות,
ואנו שנשארנו ממתינים להתפכחות.
אור שוטף את חדרו, מאיר את מושבו,
אך גם הנסיך בא אל קיצו,
נשמתו שרתה בלילה וניצחוהו השדים שבו.
נסיכי העגום עדיין חי בתוך הנשמה,
עיניו בלהט בוערות,
קולו שובר את הדממה.
נסיכי העגום תמיד ידע שגשם יבוא,
ואז מצא את סופו המר,
וניתח מטר.
תוהה אני, למה עליי להיתלות,
כעת כשנסיכי העגום כבר מת.
יודע אני שבשביל בו הלך ושממנו
לברוח ניסה, אסור לי ללכת,
ואליו אין כניסה אחרת,
המחט יבשה וכפית הכסף מושחרת.
אך כשנסיכי שלט,
רקדתי בזעם וכאב מוצת,
היה לי טוב על שהיה לי רע,
גאה בכתמים שהעיבו,
כשבוריד זרמה אז אפלה צחורה.
נסיכי העגום עדיין חי בתוך הנשמה,
עיניו בלהט בוערות,
קולו שובר את הדממה.
נסיכי העגום תמיד ידע שגשם יבוא,
ואז מצא את סופו המר,
וניתח מטר.
כשבא המוות לנסיך,
בישר על בואו הרעם.
הלך ממני צעיר מכדי להיות אח בכור,
אך ככזה הוא נותר,
כתרו מוזהב, גם בעומק הבור.
את לב הפחד הוא ביתר לבתרים,
את צל השנים מהזמן העובר הרים,
ימיו הארוכים והנשכחים שוב חוזרים,
האמת שזעק הדהדה באוזנינו,
השדים בתוכו אז ניצחו,
והוא איננו.
נסיכי העגום עדיין חי בתוך הנשמה,
עיניו בלהט בוערות,
קולו שובר את הדממה.
נסיכי העגום תמיד ידע שגשם יבוא,
ואז מצא את סופו המר,
וניתח מטר. |