תמיד כל הדודות שלי שואלות אותי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה
גדול, ואני אף פעם לא יודע מה לענות. אז אתמול, לפני שדודה
ברכה באה אלינו, חשבתי וחשבתי וחשבתי מה אני רוצה להיות כשאני
אהיה גדול... ואז החלטתי!
כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות טבח!
היום כשדודה ברכה באה אלינו, אמרתי את זה לה ולאמא. הן התחילו
לצחוק. הם חשבו שאני לא יודע שהן צוחקות עלי, אבל אני בעצם
הבנתי את זה, ואחרי שהן צחקו אמא שלי אמרה: "אל תדאגי, לפני
שבוע הוא רצה להיות נהג של אוטובוס, את יודעת למה?! כי הוא
חושב שככה הוא יוכל למנוע פיגועים. שאם הוא יהיה הנהג, הוא לא
ייתן למחבלים לעלות לאוטובוס שלו". דודה ברכה ליטפה לי את
הראש. "נכון!" אמרתי להן, "ואז אמא לא תשלח אותי לשחק בחדר
במשחקים הישנים שקיבלתי מאח שלי הגדול כל פעם שרואים חדשות
מיוחדות בטלוויזיה."
"אז למה אתה רוצה להיות טבח?" דודה ברכה שאלה אותי וליטפה אותי
שוב... ואני בלב, בשקט, חשבתי לעצמי עד כמה אני שונא שמלטפים
אותי. אני גבר! אני כבר לא ילד קטן! בשנה הבאה אני עולה לכיתה
א'! ואז כשאני אסיים את בית הספר אני אלך לצבא! ואני אגן על כל
הילדים האלה עם הכיפה שבצד של הראש, שמחבלים לא יבואו לבית
שלהם ויירו בהם ברובה שלהם. גם אני רוצה רובה, אבל אמא לא קונה
לי. היא אומרת שזה יקר. וצריך לקנות אוכל, ולא צעצועים, כי כבר
יש לי את הצעצועים של אח שלי הגדול.
"אז למה אתה רוצה להיות טבח?" דודה ברכה המעצבנת שאלה אותי
שוב, כאילו לא הבנתי קודם.
"כי ככה אני אוכל לבשל אוכל לכל הילדים העניים האלה, שבגלל
שאין להם כסף הפנים שלהם נהיות מטושטשות בטלוויזיה, ואז הם
נורא מפחידים אותי." איזה מזל שאבא שלי עדיין יכול לעבוד, ולא
פיטרו אותו כמו את אמא, חשבתי בשקט בלב. כי אז לא יהיה לנו כסף
לאוכל, ואז כשיצלמו אותי לטלוויזיה הפרצוף שלי יהפוך להיות
מטושטש, ואז הילדים בגן לא ירצו להיות חברים שלי.
ואז אמא הדליקה את הטלוויזיה, והשיר פתיחה המעצבן של החדשות
התחיל, אוף, השיר פתיחה של המורדים הרבה יותר יפה... ואז, כמו
תמיד, אמא שלחה אותי לחדר, ואמרה לי לשחק בצעצועים שלי.  בלב
בשקט חשבתי שהעולם בכלל לא פייר, למה תמיד אמא ודודה ברכה
יכולות לראות טלוויזיה ולי אומרים ללכת לשחק בצעצועים שלי? אני
בכלל לא אוהב את הצעצועים שלי! הם שבורים. ולמה יש לי בובות של
איזה חיות שאח שלי הגדול קורא להם רובוטריקים ודרדסים? אני
בכלל רוצה בובות של המורדים, כמו שמוכרים בחנות ליד הגן שלי.
אז שכבתי במיטה שלי, וחשבתי שוב, ואז החלטתי שאני רוצה להיות
חבר כנסת! כי אז אני אוכל לקבל הרבה כסף במשכורת, ואם הילדים
שלי ירצו צעצועים חדשים אני אקח עוד כסף מהעבודה שלי, ואז אני
אקנה לילדים שלי את כל מה שהם ירצו.
ואז יהיה לי בבית את כל הפוסטרים של מיה מהמורדים. וכל הזמן גם
יראו אותי בטלוויזיה, ואני בטח אוכל אפילו לבקר במשטרה! כמו
שתמיד רציתי...
חזרתי לסלון, כדי לספר לאמא ולדודה ברכה את הרעיון החדש שלי,
ואז ראיתי אותן יושבות בסלון מול הטלוויזיה ובוכות כמו יעל
הבכיינית מהגן שלי!!!
אבל אני, מה אכפת לי?! בדיוק מתחיל הפרק של המורדים...