עליתי על מיטתי ונרדמתי.
ואז הם ירדו, כבכל לילה ולילה בחלומי, רסיסי יופייך הניתזים
לעברי, כטל היורד על בוקר קיצי ששמשו ממאנת לצאת ולשפוך גם היא
את קרניה עלי ועלייך, תוחמת בצבעי הקשת את פנייך - חייכנית
ומלאת מתיקות בשפתייך הרכות, מבקשת אותי אלייך.
אני בא.
זה נמשך...
מסביבנו צעיפי פרפרים בצבעים לא צבעים מקיפים את האחדות שנוצרה
בנינו, את שקטה, כה יפה, בתולית בידיו של אדם זר - אני.
אנוכי...
האדם שהכרת בין-לילה, שהפך לעזר-כנגדך, שהזריזות שבה כלאת את
ליבו בכיסך היא מתת שהכייס המוכשר היה מייחל לה בימיו
הראשונים.
התעוררתי.
או שמא רק עכשיו נרדמתי?!
למי אכפת...
אוהב אותך |
