בעקבות אסון הדולפינאריום.
השיר הוקדש לרופא אלמוני בליל הפיגוע.

             

סירנה צורמת באופק
דלתות נפתחות לרווחה
ריצה מהירה אל הפתח
וכולם כבר עומדים נכוחה.

קשים מראות העיניים
כאבים נשמעים באויר
ואתה מתנתק מהרגע
מלטף במגע יד זהיר.

החלטות נלקחות בו ברגע
עניין של מוות וחיים
וראשך - מכונה משומנת
מבין שמדובר בילדים.

רובך ככולך שם שקוע
לתקן את הנזק הרע,
והמראות שניגלים לעיניך
נטמנים מאחור, במגירה.

וכך לכל אורך היום
בשיטת הסרט הנע,
מוניטור קופץ מעלה ומטה
מוסיפים אל הדם עוד מנה.

ועוד סדין לבן מכסה
פנים צעירות, מעונות
רק פתק קטן מבצבץ לו
קשור אל בין אצבעות.

ויום שהתחיל עם השחר
מסתיים כמעט בחצות,
עוד מבט אחרון בפצועים
ששרועים דוממים במיטות.

ואתה  אל האוטו נכנס
ראשך אל ההגה מרכין,
והכאב את ליבך מפלח
מרגיש כאחד שהזקין.

סביבך החושך סוגר
הרגשת נכאים של ממש,
אך עיניך אל אופק נישאות הן -
מחר, כן מחר יום חדש.