"אלכס, איך שאני אוהבת אותך" היא אומרת, מחזיקה את ידו ובוכה.
מרגיש את הטיפות זולגות על ידו, אך הוא לא רואה אותן.

אני ואלכס מכירים כבר 10 שנים, אך הפכנו זוג רשמי לכל דבר רק
בשנתיים האחרונות. הישג עצום לזוג כמונו. אני חמת מזג, פזיזה.
אלכס, לעומתי- ההיפך המוחלט.
תמיד דחקתי בו לקחת סיכונים, להיות אמיץ וספונטני, כמו הפעם
ההיא ביום הולדתו ה-20, כששכנעתי אותו לצנוח צניחה חופשית. איך
שהוא פחד, אבל לא הייתי פנויה להתייחס ולהרגיע, הייתי עסוקה
בתענוג האדרנלין הזורם אצלי בגוף.
אלכס עשה הכל למעני. אך חשוב לציין, כי תמיד נזהר!
הוא היה אל יווני בעיניי, כל כך מושלם. היו לו עיניים מהפנטות,
דרכן ראיתי את הכוכבים בלילות. היה לו במבט מסר, שאותי יאהב
תמיד. אך חיסרון אחד היה בו, המשקפיים. כאילו מסגרו את עיניו
בצורה מחשלת, ששברה את כל המושלמות.
דחקתי באלכס, שיעבור ניתוח להסרתן, ניתוח בלייזר- פטנט חדש
ומצליח ברובו, שסיכוניו הם מועטים כמסתבר... כמו שאלכס אהב,
ללא סיכונים.
הערכתי אותו, הסתכן למעני רק כדי למלא את גחמותיי.
החלטתי להפתיע אותו בכתובת קעקוע על גופי- למענו, בספונטניות,
שיראה אותה בעיניו 'החדשות'.
עכשיו אני מבינה, שאלכס לא צריך להוכיח לי כלום, לא להסתכן
למעני, רק לאהוב אותי ולהביט בי בעיניו במבט, שרק הוא ידע
לעשות.
אבל אלכס כבר לא יכול לראות. הפעם אלכס הסתכן ונכשל.
מה שנשאר לאלכס הוא להרגיש את המילים הפזיזות החרוטות על גופי:
"אלכס, עיניים שלי".