האישה שנכנסה לחדר לידה, כרסה בין שיניה, נראתה מוטרדת. שייכת
ולא שייכת, מהססת אם להיכנס או להישאר מאחור. כבדת משקל
ועייפה, לבדה. כל פסיעה כבדה מרעותה. האחות שקיבלה את פניה
בכניסה לא הייתה מופתעת. במשך שלושה ימים רצופים מגיעה האישה
לכאן, מדווחת על צירים כל 15 דקות. צירים, שרישומם מאושר
במוניטור, אך ללא סימנים של התקדמות הלידה. לא היה כל טעם
להשאיר אותה בחדר מיון אף לא לאשפז במחלקה.

מכיוון ששוב הגיעה, הכניסה אותה המיילדת לחדר הבדיקה הצר.
חיברה אותה מתוך שגרה למכשיר המוניטור ופנתה לעיסוקיה. חזרה
כעבור כחצי שעה להתבונן ברישום, לשאול מספר שאלות שגרתיות.

רופא צעיר שעבר בסביבה והתעניין במקרה, הניד בראשו, מקשיב
לסיפור ששוחזר פעמים אין ספור.

"כן, הריון שני, הלידה הראשונה בניתוח קיסרי, צירים מזה שלושה
ימים ללא התקדמות, שבוע שלושים ותשע..."
מה דעתך שנפקע שלפוחית?" צעק אל המיילדת שהיתה עסוקה בפינה
נסתרת, "תכיני לי..."
כעבור מספר דקות נפקעו המים והרטיבו את המצעים.
"תכיני לי..." פנה אל המיילדת. זו הושיטה לו אלקטרודה דקה
למעקב אחר פעימות לב העובר. עוד דקה והאלקטרודה מחוברת אל
מכשיר המוניטור, ו... שום דבר המוניטור מת. מת לחלוטין.
"תביאי לי אלקטרודה אחרת...." שוב מפשפשים בתוך, מנתקים
אלקטרודה אחת, מחברים אחרת... ושום דבר.
רחש מוזר צומח ועולה מתוך החדר. רגליים טופפות, צעקות צרודות,
לחישות. ועוד אלקטורדה הוחדרה עמוק. אבל מכשיר המוניטור  עדיין
שותק.

הפטוסקופ המוצמד לבטן מרגיע כנראה את המיילדת.
אז, ורק אז פונה אל האישה ששוכבת חיוורת ורטובה, פיה יבש,
עיניה פעורות לרווחה, פן תפסיד משהו:

"זה בסדר, אני שומעת דפיקות לב עובר, המכשיר כנראה לא בסדר."
והאישה רק מלחשת "אבל אני, אני עדיין לא שומעת..."

מאוחר יותר הסתבר שכל האלקטרודות היו משום מה קרועות, ולכן לא
העבירו את רישום דפיקות לב העובר אל עבר המוניטור.

והאישה? זו הובהלה כעבור כמחצית השעה לחדר ניתוח בגלל רישום
מוניטור לא תקין.

הביאה לעולם עוד באותו אחר הצהריים, בשעה 16.25 ליתר דיוק, בן
זכר, בריא. נולד בלידה רגילה  במשקל  4.025.  

לאם ולתינוק שלום.