בדרך לפגישה עם מארק בשבע בבוקר בקפה "הלל" .
הרגשה, שאני חסרת תועלת, עולה בי, כשאני יורדת את רחוב שמשון
הצר.
נעלי ההתעמלות צועדות בהתחשבות של בוקר מוקדם.
הבניינים מחכים לשמש, שתפקח את עפעפי התריסים, מחכים להתמתח.
המכוניות עומדות על ידם לחות מזיעת הלילה, נאמנות כמו נשים
מחכות.
'אני הולכת לכתוב שירה עם מארק', אני חושבת לעצמי.
אין לי עבודה קבועה ואני הולכת ברחוב בנעלי התעמלות ישנות מזמש
חום, עם מחברת סלילים גדולה וספר בשם wild life בשקית ניילון,
שעומדת להיקרע בכל רגע.
מה אני חושבת, שאני עושה, אני שואלת, מפריחה את השאלה לכל
הרוחות.
אנשים מתעוררים לאט בבתי האבן השקטים, הקרירים, מחייכים
לילדיהם, מכינים ארוחות בוקר מזינות ודוהרים במכוניות ליום מלא
עשייה, ממהרים לעבודה הקבועה, יודעים בעל-פה את סדר-יומם
המתוכנן עד לפרט האחרון, כולל השעות הפנויות, אם צצות.
אני מגבירה את קצב ההליכה, מקנאה בחיים המלאים, רבי המשמעות
והתועלת של האנשים בבתים השקטים, הקרירים.
מעל הגגות השמיים חלביים ועמומים, כאילו עדיין לא שפשפו את
קרום השינה מעיניהם.
אני משהה את המבט מופנה לשמיים לרגע. משהו בנשימה נפתח.
ממש מעל הבתים, המכוניות, העצים, המדרכות- יש משהו, שהייתי
רוצה להיות לו לתועלת.