כתב צעיר הילך ברחובות העיר, במחשבותיו רצו האירועים של אתמול
בערב. הוא היה במשרדו של העורך הראשי של העיתון שבו הוא עובד.
הוא אמר לו שהוא חייב לעשות ראיון עם ה"בלש הטוב ביותר שיש",
כך הוא אמר. השורה הזאת לא יצא לכתב הצעיר מהראש. בערב הוא הלך
לחפש חומר לכתבה. הוא מצא שהבלש הזה הוא פשוט מדהים. כל מקרה
שהוא עבד עליו הוא פתר. שום תעלומה לו הייתה לו בעייתית. פשוט
היה מדהים.
אחרי שסיים לעיין בחומר לכתבה הלך הכתב לישון, אך הוא לא הצליח
ממש לישון. הוא כל הזמן חשב על "הבלש הטוב ביותר שיש", איך הוא
מתנהג, איך הוא חושב, והכי חשוב- איך הוא פותר את כל התעלומות
האלה.
הכתב הצעיר בדק בשעונו מה השעה. הוא שם לב שמרוב התרגשות לפגוש
את הבלש הוא יצא מוקדם מדי. הוא נכנס לבית קפה הקרוב. היה זה
יום מעונן והרוח ליוותה את הבלש עד לכניסתו לבית קפה הקרוב.
בעודו שותה את האספרסו ההפוך שלו הוא ראה דרך החלון שני נערים
מתקוטטים עם ילד קטן. הכתב הסתכל סביבו וראה שאף אחד לא עושה
כלום. זה לא שהאנשים לא ראו את המעשה, הם פשוט ישבו שם. הכתב
רץ החוצה, הדבר היחיד שהיה בראשו זה היה "מה אם זה היה הבן
שלי".
שני הנערים הכו את הילד, האחד החזיק את הילד, והנער היותר גדול
הכניס לו אגרופים בבטן. יכול להיות שאף אחד לא עשה כלום, בגלל
שחלק לא ראו באמת. הנערים לקחו את הילד לסמטה ושם הכו אותו,
אבל עדיין זה הטריד אותו, כי האנשים בבית קפה בטוח ראו את
הנערים. הכתב שם לב שבמקום לעשות משהו הוא עומד שם וחושב כמו
כל האנשים בבית קפה. הוא רץ לסמטה וצעק "תפסיקו, תפסיקו
עכשיו!"
בעודו רץ לכוון הנערים הוא הרגיש את הרוח על פניו, הוא פתאום
שם לב כמה שקר. זה לא היה רק הרוח על פניו, היה ממש יום קר.
כשחשב על זה השרירים ברגליו קפאו, הוא לא יכל לרוץ אליהם יותר.
הוא התעייף, אבל זה לא היה משנה כבר, כי הנערים נבהלו. 'הם
בטח חשבו שאני מטורף' חשב הכתב, 'אולי בעצם לכמה שניות הייתי
מטורף. בחיים שלי לא צעקתי כל כך חזק'. הנערים התחילו לברוח,
אבל אז פתאום הם נעצרו. הם ראו שיש רק איש אחד מאחוריהם, הם
שלפו סכינים והתחילו לרץ לכיוון הכתב. בינתיים הילד הקטן ברח.
הנער היותר קטן התקרב אל הכתב עם הסכין בידו. הוא הניף את
הסכין וניסה לפגוע בכתב, אבל הכתב הצליח להתחמק, אבל ממש במזל.
הוא יכול לשמוע את האוויר נחתך, "חברה, אני לא רוצה לריב
איתכם" אמר הכתב המבוהל. "אנחנו מאד רוצים לריב איתך, איש
עסקים, תסתכל אותך" אמר הנער הגדול, והנחית בכתב מבט מביש "עם
כל הכסף שיש לך אתה עכשיו לא יכול לעשות כלום, שום חליפה לא
תציל אותך עכשיו".
הכתב היה די המום ממה שהוא אמר לו, כי הוא כל כך צדק. במצב
שהוא היה עכשיו זה המצב הכי אנושי, שני בני אדם נלחמים אחד שני
כמו חיות. חוט המחשבה שלו נקטע, כאשר הנער הקטן שרט אותו בכתף
עם הסכין. הכתב נפל על הרצפה, "מה קרה, כבר נפלת?" אמר הנער
הקטן, בעוד הנער הגדול צוחק.
"אתה יודע איך זה, קרב ראשון" אמר הכתב.
ולתדהמתם של שני הנערים הוא הניף את ידו ובכל כוחו הכניס את
אגרופו לתוך פרצופו של הנער הקטן. הנער התמוטט על הרצפה, והכתב
קם ממנה. הנער הגדול ראה את זה ונדהם, הוא דחף את הכתב והכניס
לו אגרוף אדיר ישר לפרצוף. הכתב הרגיש את כל החלק הקדמי של
פרצופו נמחץ לתוך ראשו. הכתב נפל על הרצפה, והדבר האחרון
שהרגיש היה את עורפו מתנגש בחוזקה ברצפה הקרה.
הכתב היה מאד מסוחרר ואחרי מאמצים רבים הצליח לפקוח את עיניו.
ברגע שפתח את עיניו כל חושיו נפתחו גם כן. הוא ראה את שני
הנערים מתווכחים, "הוא כתב, הוא מישהו חשוב, אנחנו ממש
מסתבכים" אמר הנער הקטן יותר.
"לא, אנחנו לא, נהרוג אותו וזהו. נברח, ממילא אף אחד לא מעז
להתקרב אלינו. אנחנו מוכרים גם, אל תשכח".
עכשיו הכל התחבר לכתב, הוא נזכר שהנערים האלה הם המנהיגים של
כנופיה מאד מוכרת בעיר. הוא עשה עליהם פעם כתבה, הוא אפילו עשה
ראיון עם הנערים האלה, ועכשיו הם עומדים להרוג אותו... איזה
עולם קטן, כשמחשבות אלה עולות לראשו הוא צחק, שני הנערים
נבהלו.
"הוא התעורר, בוא נחסל אותו ונגמור עם זה!"
ואז פתאום דבר מדהים קרה, משום מקום הגיחה דמות מסתורית, לא
היה ממש אפשר לזהות את הפנים של הדמות מהזווית שהכתב היה בה,
אבל הוא ראה מה קרה. הדמות נתנה שתי מכות לנערים, והם התרסקו
על הרצפה. אבל מה שהיה יותר מדהים זה היה המבטים של הנערים, הם
נראו כאילו ראו את השטן, הם היו כל כך מפוחדים, והסימנים של
המכות שהיו על ראשיהם היו סימנים אדומים, אבל לא סתם אדומים,
זה היה נראה כאילו ירו בהם, לא הרביצו להם. הנערים ברחו כמו
מטורפים.
אבל הכתב היה יותר מפוחד מהנערים. הוא לא ידע מאיפה האיש הזה
הגיח, זה היה נראה בשבילו כמו נס. הדמות המסתורית הסתובבה
לכיוונו של הכתב, ואז בשנייה נעלמה. הכתב ניסה להתרומם, אבל אז
פתאום הרגיש צריבה נוראית בגב. הצריבה הזאת הייתה חזקה, הוא
הרגיש את הכאב בכל גופו מהציפורניים באצבע הקטנה ברגל ועד הקצה
של השערה הכי ארוכה בראשו. זה היה נורא, הכאב היה כל כך חזק.
אי אפשר לתאר בכתב ממש את הכאב הזה, אך הכתב חשב שהנשמה שלו
יוצאת מגופו, הוא לא הצליח לחשוב הרבה כי תוך כמה רגעים הוא
נפל על הרצפה והתעלף.
1
הוא פקח את עיניו, אבל לא כאב. לא הייתה שום צריבה, הוא הרגיש
טוב, לא טוב, מעולה, הכי טוב שהוא הרגיש אי פעם. הכוח שהרגיש
בידיו היה יוצא דופן באותו רגע, הוא פשוט יכל להרים את העולם.
הרגשה כזאת באה בפעמים נדירות בחיים. הוא קם, סידר את בגדיו,
הסתכל בשעון וראה שהוא מאד מאחר. הוא רץ לרחוב ואז התחיל
לחשוב, 'רגע, כמה זמן הייתי בתוך הסמטה הנוראית הזאת?'
מחשבות אלה נעלמו בשנייה ששמע את הצפצוף של המונית. הוא עלה אל
המונית, אמר לנהג את הכתובת ונח. בעודו במכונית עלו בראשו
מחשבות רעות, האם הבלש יכעס עליו, הרי הוא ידוע כבחור רציני,
אבל המחשבות האלה לא הצליחו להדאיג אותו. פשוט הוא היה שמח,
הוא פשוט הרגיש כל כך טוב, כאילו התעורר משינה של חודשים.
הכתב הרגיש את ההתרגשות לקראת הפגישה עם הבלש חוזרת אליו, הוא
יצא מהמונית בהרגשה שאולי היום הוא יכתוב את ה-הכתבה של החיים
שלו. הוא כבר ראה את זה בראשו, הכתבה הכי טובה של השנה,
מאת...
אבל משהו אחר הטריד אותו, האיש הזה שהגיח משום מקום, 'מי זה
היה, אולי בעצם זה קורה הרבה, אני אשאל את הבלש', חשב לעצמו.
הכתב הסתכל על העיר, הוא לא אהב את כל המסחריות של העיר, אבל
משום מה אי אפשר להחשיב את זה, כי זה לא מקורי. כולם אומרים את
זה, הוא האמין שהוא גם מאמין בזה. אבל משום מה המחשבה הזאת על
המסחריות, עשירים ועניים נשארה לו בראש, כל הזמן הדהד לו בראש
המשפט: "החליפה הזאת לא תציל אותך".
לפני שנייה הוא הרי חשב על הכתבה שלו, הוא עצמו מסחרי למרות כל
מה שהוא אומר. 'והנער, הפושע הזה, הוא צודק. מה אני בסופו של
דבר יכול לעשות אם יתקיפו אותי? אני אתקפל, רק בנס אני אוכל
לצאת מזה, הנער הזה הוא היחיד שיש לו את הרשות להגיד "אני שונא
את המסחריות הזאת."'
המונית הגיעה אל היעד שלה. הכתב שילם לנהג האדיב וירד מהמונית.
הוא הסתכל על בניין שבו אמור לגור המרואיין הבא שלו. הבניין
היה לא בניין יציב. האמת, הכתב חשב שהבניין יתמוטט ברגע שהוא
ייכנס אליו, בכלל מאד מוזר שלבלש מפורסם יהיה בית במקום כל כך
רע, רק אנשים בסגנון של הנערים שהתקיפו אותו (או ההורים שלהם)
יסתובבו במקום כזה. כן, זה היה המקום הרע של העיר, מקום שבדרך
כלל בלשים באים כדי לעצור אנשים. אולי הוא היה כל כך רגיל לבוא
לפה. הוא כבר החליט שיותר קל יהיה כבר לגור פה.
הכתב נכנס לבניין ולהפתעתו הוא לא התמוטט. הוא לחץ את המספר של
הקומה בכפתורים ליד המעלית, אבל בסוף החליט לעשות קצת כושר
ולעלות במדרגות. הוא התעייף יותר מהר ממה שחשב, בכל זאת שלוש
קומות, אבל הוא תמיד יוכל להאשים את הקור.
הוא הגיע לדלת של הבלש. הוא היה לחוץ, כאילו זה הראיון הראשון
שלו, הוא יכל לשמוע את פעימות הלב שלו וחשב שכל הבניין שומע את
הלב שלו. הוא דפק על הדלת, אף אחד לא בא. הוא ניסה עוד פעם
יותר חזק, אבל לא יותר מידי, הרי הוא ממילא מאחר, למה לעצבן את
הבלש עוד.
הבלש פתח את הדלת, הכתב ראה עומד מולו אדם שמנמן, קירח (אבל
רואים שהוא הקריח) וזקן, היו לו עיניים קטנות וזועמות, אף קטן
ועגול, לחיים שמנות ופה קטן. בגלל שרוב איבריו בראש היו קטנים
ראשו היה גדול. הכתב הסתכל על הבלש טוב, אבל לא היה ממילא
מספיק זמן כי הבלש הסתכל עליו ואמר בקול העמוק שלו: "איחרת,
ושמעת פעם על פעמון?"
הכתב הסתכל שמאלה על הפעמון. כשהחזיר את פרצופו לבלש לא ראה
אותו, אלא ראה את הדלת נטרקת בפרצופו. הדלת נטרקה לו פרצופו.
הוא נפל על הרצפה, ממש כאב לו כי הדלת פגעה לו בדיוק במקום
שהוא חטף את האגרוף. "זאת הפעם האחרונה שאני נופל על הרצפה"
הבטיח לעצמו הכתב.
הוא קם ושלח את ידו לפעמון ואז חשב ש'ילך לעזאזל, אני לא צריך
לכבד אותו', והוא דפק בשיא הכוח על דלתו של הבלש. הדלת נפתחה
ועוד פעם יצא הבלש. הפעם שם לב הכתב לגובהו של הבלש, הוא היה
אדם גבוה, מטר תשעים וארבע, משהו כזה.
"אני רואה שיש לי עסק עם כתב רציני" אמר הבלש בחיוך "יופי, כבר
פחדתי שתברח לי".
2
הכתב נכנס לביתו של הבלש, "אין לי כוח לעשות לך את הסיור
בסוויטה שלי, אז יש לך את האישור להסתובב בחופשיות".
הכתב התעניין בביתו של הבלש. הבית לא היה סוויטה, אבל הוא היה
נחמד מאד. הוא הלך לחדר שינה משמאלו, החדר שינה היה קטן, היה
בו ארון גדול. בתוך החדר היה בית שימוש קטן ומיטה גדולה. הוא
ראה שיש כמה קופסאות גדולות בתוך החדר. אחר כך הלך הכתב למטבח,
מטבח רגיל, היו יותר כוסות ממה שצריך, המקרר היה מלא והמטבח
גרם לכתב קצת לקנא בבלש. היה לו מטבח יפה מאד. היו לבלש עוד
שני חדרים. חדר עבודה מלא במסמכים, ובתוכו יש שולחן עבודה גדול
ומיטה מתקפלת שהופכת למיטה. עוד חדר היה חדר האורחים. היו בו
מיטה, ארון קטן ומאוורר, כמובן שמרכז הבית היה הסלון. היה לבלש
סלון גדול, כיסא מתנדנד, ספה ועוד כורסא מרופדת ואיכותית,
כנראה הכורסא הקבועה של הבלש, חוץ מהאיכות של הכסא היה אפשר
לדעת בגלל שהיא הייתה בזווית הכי טובה לטלוויזיה. לחלונות היו
מחזיקי וילונות, אבל לא היו וילונות. וכמובן החדר האיכותי בבית
היה השירותים הראשיים, שירותים גדולים, לידם מקלחת גדולה, וחדר
ליד הייתה לו מכונת כביסה ישנה.
"מה אתה רוצה לשתות?" שאל הבלש.
"אספרסו הפוך" ענה הכתב.
הכתב הלך לכיוון השולחן במטבח ושם לב שהבלש הסתכל בזוית העין
על איזה כסא הוא בוחר. "לא נשב במטבח. בוא אתי, נלך לשבת
בסלון".
שני הגברים לקחו את הכוסות שלהם והתיישבו, הכתב התיישב בספה
והבלש בכורסא המיוחדת. הבלש הניח את הכוס על השולחן ובלי
להסתכל על השולחן הוא עשה תנועה להרים משהו, אבל בסוף הרים רק
אויר, "איפה השלט שלי? ראית אותו?" שאל הבלש.
הכתב הוציא מכיסו את השלט של הטלוויזיה, נופף בו ואמר "כן, אני
יודע איפה הוא".
"למה לקחת לי את השלט" אמר הבלש המבולבל.
"כמו שלך יש תרגיל הדלת שלך, לי יש תרגיל הבלש שלי" אמר הכתב
בהתנשאות.
"מה זה אמור להביע?!"
"אני לא טיפש. אתה רצית להעביר את הראיון הזה בצורה חלקה
ומהירה, בהתחלה ניסית להפחיד אותי, ועכשיו אתה מנסה להדליק את
הטלוויזיה ולהתעלם ממני כל הראיון, ואפילו אל תחשוב לעשות עליי
את התרגיל הבא שלך. אם אתה לא רוצה לקיים את הראיון, פשוט תגיד
לי".
הבלש נראה מופתע, הוא הזיז את הכסא שלו מזווית הטלוויזיה אל
הזווית שהוא יוכל לראות את הכתב פנים אל פנים.
"אתה מסקרן אותי, אני מבין שאתה כתב מנוסה" אמר הבלש.
"תסתכל עליי, אני נראה לך מנוסה." אמר הכתב בעודו מעלה חיוך,
וכעבור שנייה מעלים אותו לתוך תווי פניו הקודרים.
"כנראה יש לך את החוש לזה", אמר הבלש.
הכתב הרגיש כאילו עכשיו הבלש מכבד אותו. הכתב ניסה להיראות
רגוע, למרות שהוא היה מרוגש. הוא הסתכל סביבו, הוא רצה למצוא
משהו להגיד. הוא לא האמין שזה קורה לו, הוא סוף סוף הצליח
לשבור את הקרח והוא לא מוצא מה לומר. בסוף הוא ראה את הוילון,
או יותר נכון את זה שאין וילונות.
"עברת לכאן רק עכשיו, נכון?"
הבלש נראה מאוכזב. הוא קימט את מצחו ויצר על פניו גלי עור,
"אני הולך למטבח להביא לנו משהו לאכול, עד שאני חוזר אני רוצה
שתעשה לי טובה ותמצא משהו נורמאלי לומר כדי שנוכל להתחיל את
הריאיון"
"טוב" אמר הכתב בקול חנוק, שאליו הצטרפו פנים לא פחות חנוקים.
הכתב המפוחד פתח את התיק שלו, הוציא משם את החומר שהוא מצא על
הבלש והתחיל לדפדף. הוא חיפש את השאלות שהכין למקרה חירום. אז
הוא שמע את צעדיו של הבלש מהמטבח, הוא נלחץ והחזיר מהר את
הדפים לתיק, הרי אחרי כל ההצגה שהוא עשה עם השלט להוציא דפי
חירום זה יהיה ממש מגוחך. הבלש שם את הקפה של הכתב על קצה
השולחן לידו והתיישב ליד הספה. הכתב נלחץ אבל במקום לקבל איזו
שהיא חסימה מוחית, דווקא עלו בראשו שאלות.
"מה אתה חושב על פושעים?" שאל הכתב.
הבלש לגם מהקפה והניח את הכוס על השולחן, הוא נשען על הכיסא
כשהוא נראה מאד מהורהר, הוא לא היה בטוח איך לענות, בצורה
מקובלת או בצורה שהוא חושב.
"אני חושב שכל הפושעים הם טיפשים" אמר לבסוף הבלש.
הכתב הנהן בראש, הוא לא היה מרוצה מהתשובה, היא הייתה צפויה
מידי. "כי הם עושים דבר נגד החוק?"
"לא, כי אני תופס אותם" ענה הבלש במהירות.
הכתב נראה דיי המום, הבלש חייך בערמומיות שמתאימה ל... ובכן,
פושע. "אבל אתה לא תופס את כולם, נכון?"
הכתב פתאום שם לב איזה שאלה טיפשית הוא שאל, ואז מהר חזר בו,
"עזוב את מה ששאלתי, אני רוצה שתגיד איך את מגדיר פושע"
"אדם שעשה פשע, ואני או שוטר אחר תפס." ענה הבלש, כשהבלש ענה
שם לב הכתב לקולו העמוק של הבלש והחליט לרשום את זה ברשימות
שלו כאחד מהתיאורים שלו. "אז איך אתה קורא לאדם שעשה פשע ולא
נתפס?"
"אדם חכם שהצליח להערים על החוק ולנצל הזדמנות, אני חושב שאתה
ואני יכולים להזדהות עם זה, הרי אתה היית צריך לנצל הזדמנות
כדי לקבל את התפקיד שלך, לא?"
3
הכתב נשאר עם הפה פעור, לא כי היה המום, אלא בגלל שרצה לומר
משהו אבל ידע שכל מה שהוא יאמר הוא יכול לסתור. הבלש נראה מאד
מרוצה מעצמו, הכתב ניסה להסתיר את כעסו ושאל שאלה שאי אפשר לתת
לה תשובה מעצבנת.
"תספר לי מה היה המקרה שאתה הכי זוכר?"
הבלש הסתכל על הכתב. לא היה לו כוח לשאלות הזבל האלה, שכל ילד
קטן שואל.
הבלש ניסה למצוא דרך לצאת מהשאלה הזאת, הוא חשב שאם הוא יביא
לכתב מבט מפחיד כזה של איזה פושע מסרטי הסנדק, אז הוא יעזוב
אותו. אך הוא היה כל כך עייף מכל זיבולי השכל האלה שהוא פשוט
חשב על הטלוויזיה ועל התוכנית הבאה שהוא רוצה לראות, ובמבט
המיואש הזה הוא הסתכל על הכתב. הכתב ראה את המבט הזה והבין
בדיוק מה הוא אומר. "תשמע, אני רוצה לעשות את הכתבה" הוא כופף
את ראשו, הסתכל לבלש בעיניים ודיבר בטון עצוב אך להוט "באמת,
אני שמעתי עליך כל כך הרבה". הכתב נרגע טיפה. הבלש לא הגיב,
הוא רק הזיז את ראשו למטה, שם את ידיו על בטנו, הוא נראה כאילו
הוא עומד להקיא. הכתב שם לב לכמה קר בביתו. הוא קם מהספה
והנמיך את המזגן, לא מתוך חוסר נימוס אלא מתוך ידיעה שהבלש
ממילא נכנס לתוך הכדור הפנימי שלו. בעודו חוזר ומתיישב החליט
בצעד נואש להמשיך בדבריו בציפייה לתשובה. "אני רוצה לדעת עליך
דברים, אתה מסקרן אותי".
הבלש שמע את זה. הוא התרומם. פרצופו היה חמוץ והוא היה נראה
כאילו אכל לימון, הוא הסתדר על כיסאו שוב ואמר בקול כועס
"ובכן, אתה משעמם אותי."
היה שקט נוראי. הכתב הרגיש מתח נורא באוויר. עכשיו הרוח של
המזגן לא הפריעה לו, הוא באמת רצה שהרוח תבוא ותשבור את המתח.
האוויר יצא מפיו, הוא רק רצה להירגע ואז ראה את הפתרון, אז הוא
לחך את כוס הקפה ביד, ידו רעדה ובטעות הוא שפך את הקפה על
עצמו. הוא רצה לצעוק, אבל הוא היה עמוק בתוך האווירה של עצב
בגלל דבריו של הבלש, שהוא לא דיבר. הוא רק קם והלך לשירותים.
הבלש לא אמר כלום, הוא רק ישב והצביע עם ידו לכיוון השירותים.
הכתב הלך לכיוון השירותים, שכל הדרך אליהם הוא קילל את עצמו.
'איזה טיפש אני' חשב לעצמו וחזר על זה בתוך ראשו כמו תקליט
שבור. בעודו מתקדם שם לב הכתב לציורים על קירות, הציורים היו
מאד יפים לטעמו, כל הציורים היו בסגנון של פיקאסו: מבולגנים,
לא ברורים, לא פרופורציונליים. הכתב חשב שהם כמו של פיקאסו,
אבל הם היו לאמיתו של דבר של צייר אחר, פשוט הכתב לא ידע איך
להגדיר אותם לעצמו. כל ציור מבולגן כזה הוא ישר חושב שזה ציור
בסגנון של פיקאסו. כן, מה לעשות, הכתב לא היה מבין גדול
באומנות.
לפתע שם לב הכתב שהפסיק את מטרתו הראשונה- להתנקות. הוא הגיע
כבר למפתן הדלת של השירותים, לא מהליכה לשם אלא מהליכה
בהסתכלות על הציורים, היה ציור אחד שהוא מאד אהב בדיוק מעל
הדלת של השירותים.
4
הכתב נכנס פנימה. השירותים היו רגילים ונוחים. הכתב הלך לעבר
הכיור, הוא פתח את הברז שבתחילה היה לו זרם מאד חלש יחסית, אבל
אז תוך כמה שניות הזרם התגבר. לא הייתה מראה בחדר, אך הלכלוך
הקטן היה בחלקו התחתון של חולצתו של הכתב כך שלא היה זקוק
למראה כדי להתנקות.
הבלש ישב על הכורסא, כל גופו היה מגולגל לתוך עצמו כמו כדור.
הבלש היה מאד מהורהר, הוא פתח את ארנקו והסתכל פנימה, שם מצא
מספר שטרות דל, אך הוא לא חיפש בארנק משהו מסוים. הוא לא ידע
מה לעשות עם עצמו, הוא חיפש תשובה לשאלה, וכמו ילד קטן חיפש
אותה בארנק שלו.
הוא התרומם טיפה ואמר בלחש "אני לא חושב שאני יכול לעשות את
זה".
הכתב סיים לרחוץ את חולצתו, התיישב על האסלה הקרה וחשב מה
לעשות. משום מה חשב שאם יישב, יהיה לו קל יותר לחשוב. ואכן,
הרעיון הזה עבד, הכתב הבין שאם הוא רוצה להוציא משהו מהראיון
הזה הוא צריך להיות יותר תוקפני, הוא צריך לחשוב על הדבר שהבלש
הכי מתבייש בו. ואז בעודו יושב קפץ למוחו רעיון. הוא נזכר שיש
תיק אחד שאי אפשר לקבל עליו מידע, "התיק החסום", ככה קראו לו.
הכתב יצא בנחישות מהשירותים, חלף על פני הציורים בלי להעיף מבט
אחד. הוא הגיע לסלון, אבל אז כל הנחישות הזאת נבלעה. הוא ראה
את הבלש יושב בעצב ומסתכל לתוך ארנקו, הוא יכל לראות מהזווית
שבו עמד את עיניו הדומעות של הבלש.
"הייתי בסיור רגיל עם השותף שלי, אני והשותף היינו החברים הכי
טובים, אתה יודע, שתי המשפחות הכירו אחת את השנייה וכך נהפכנו
לחברים" אמר הבלש בקול נמוך. הוא השתתק לשנייה ונראה כאילו
מנסה לחסום את הבכי שלו, אך גם כולו נחסם ויצא מפיו מאד חנוק.
"אז בקיצור נסענו לנו באזור פה, והשותף שלי היה מאד שמח, זה
בדיוק היה היום הולדת של הבן שלו, ואז ראינו שני ילדים ברחוב
רבים. עצרנו בצד, רק רצינו לראות מה קורה, ושמנו לב שהם נערים
גדולים בני 16 17 ככה, אבל מריב קטן זה נהפך למאבק של ממש.
פתאום אחד מהם שלף אקדח וירה לשני ברגל". הכתב עצר את עצמו,
התרומם ואז היה אפשר לראות את פרצופו. "רק שתדע, בעיר זה לא
דבר מיוחד. אז רצנו אליו. הנער ירה כדור אחד, אבל שנייה אחרי
זה אני קפצתי עליו והכנעתי אותו לרצפה. הילד השני עם הכדור
ברגל היה מפוחד, אבל לא כמוני. הסתכלתי אחורה וראיתי שהשותף
שלי נפצע. לקחתי אותו לבית חולים, שם הוא מת". הבלש נעצר, הוא
נראה חושב. הכתב הבין שככל הנראה הוא נזכר במקרה. הבלש השתחרר
ממחשבותיו והמשיך, "הילד שנפצע ניצל. הוא אמר למשטרה שני
דברים, האחד: שהגיע משום מקום איש גדול וחזק והציל אותו" הכתב
נזכר במכות שהוא קיבל היום והבין שזה דבר רגיל, אם לילד האיש
השמנמן הזה היה גדול וחזק, כנראה האיש שהציל אותו היה סתם אדם
טוב לב.
"הדבר השני שהילד אמר!" את המשפט הזה הוא אמר בקול רעם, כי הוא
שם לב שהכתב נעלם עם המחשבות שלו. ברגע שהרים את קולו, הכתב
חזר להקשיב.
"הדבר השני שהוא אמר, זה שהויכוח בינו לבין הנער השני היה על
משחק מחשב ששניהם רצו. השותף שלי קנה את אותו משחק מחשב לבן
שלו, באותו יום שהוא מת".
5
במצבים כאלה אי אפשר לומר כלום, הדבר היחיד שהכתב יכל לעשות זה
לעצום את עיניו ולהוציא אנחה של עצב. אחרי שאתה שומע סיפור
כזה, חוסר אונים נורא משתלט עליך. אתה כועס על האירוניה
האכזרית של החיים.
שקט נוראי שרר בחדר, הכתב היה בעצב נורא, והבלש חזר לתנוחה
המעוגלת שלו. הכתב רצה שיהיה לו משהו חכם להגיד, משהו אנושי,
והדבר היחיד שיצא מפיו זה:
"תודה ששיתפת אותי, אני משער שזה היה קשה לך" אמר הכתב. הבלש
הסתכל על הכתב בעיניים כועסות, 'זה כל מה שהוא יכול לומר', חשב
לעצמו, 'הוא כל כך כתב שזה נורא'. "עכשיו יש לי עוד שאלה" בזמן
שאמר את זה התיישב הכתב על הספה. "מה הסיפור מאחורי ה"תיק
החסום"?" חיוך עלה על פניו של הבלש, "יפה, יפה, מצאת משהו
שבאמת יעניין אותי. תקשיב, השעה מאוחרת, אבל אני ארצה לדבר
איתך על זה, חכה שנייה" הבלש קם מהספה והלך לכיוון החדר עבודה
שלו.
הכתב היה מאד מרוצה מעצמו, הוא ישב על הספה, התמתח והרגיש כמו
בבית. הבלש חזר ובידיו היתה ערימת ניירות. "קח את זה, זה "התיק
החסום". תקרא מה שיש כאן, אני אמלא לך את החסר. אני איפגש איתך
מחר בשעה שלוש בבית קפה מתחת לבניין, טוב?"
"טוב, רק עוד דבר אחד. למה כל כך חשוב לך שאני אקרא את זה?"
הבלש גירד את סנטרו ואמר "אם אתה רוצה לעשות כתבה עליי, הסיפור
שלי נמצא ב"תיק החסום"".
הכתב היה מרוצה. הוא עזב את ביתו של הבלש, הוא לא זכר אף פעם
שראיון הלך כל כך רע והסתיים כל כך טוב. הוא ירד במדרגות
הבניין, ועכשיו הכל נראה לו אחרת. כן, מה לעשות, אי אפשר
להסביר לבן אדם נורמאלי מה ראיון טוב יכול לעשות לכתב.
6
הוא לקח מונית והגיע למפתן ביתו. מחשבותיו לא היו של שמחה,
שהוא הולך לראות את משפחתו, אלא מחשבות על הראיון. מה שהשאיר
את מחשבותיו חמות זה היה המבט של הבלש כשהוא אמר את המילים
"התיק החסום". משהו בבלש נדלק. חוץ מהחיוך שעלה על פניו בפעם
הראשונה בראיון, גם עיניו נדלקו, היה אפשר לראות את הלהבות
בעיניו, הוא רצה שהכתב יעלה את הנושא, הוא חיכה לזה. הכתב כעס
על עצמו, איך הוא לא חשב על זה קודם ובזבז ראיון שלם. הוא
הכניס לעצמו סטירה לפרצוף, ואז שם לב שהוא ברחוב בלילה ומכניס
לעצמו מכות כמו משוגע. הרגשה מוזרה עטפה אותו, הוא הרגיש נבוך
למרות שלא היה אף אחד שיראה אותו. אפשר בכלל להרגיש נבוך אם
אין שם אף אחד שיראה, האם אנחנו יוצרים את המבוכה או העובדה
שאנשים רואים אותנו יוצרת אותה? מחשבות אלה עברו בראשו של
הכתב, הוא עלה במדרגות ונכנס לביתו.
במשכנו חיים עוד שני יצורים, האחד אישה בגילו, והשני קטן ממנו
במספר רב של שנים, והעצם הקטן הוא תוצר "אהבתם" של האישה
והכתב. אני מתאר אותם בצורה כזאת פסימית בלי, אישה אוהבת חמה
שבלי הכתב החיים שלה לא מושלמים, או הילד הקטן שאוהב את אביו
בכל לבו, בגלל שזה המצב. המשפחה הקטנה הזאת כן מתפקדת, אין
בעיות מבחינה פיננסית, או בזוגיות או בטיפול הילד, ממש לא.
כולם מסתדרים נהדר, אבל אין שם אהבה. צריך להבין, הכתב ואשתו
ביחד בגלל בנם, שקטע את פרידתם. המשפחה, שעכשיו כולה תחת קורת
גג אחת (אם מחשיבים את כניסתו של הכתב), היא המשפחה העצובה
ביותר, אין רגשות אחד כלפי השני. הילד אולי כן אוהב את הוריו,
אבל הם לא מחזירים לו ממש אהבה, הם מחזירים לו אשליה, כי הם לא
זוכרים כבר איך זה להיות בגיל הזה. ההורים רוצים לטובת הבן,
אבל הכול בטוח. העסקה, כן, המשפחה הזאת היא עסקה, עסקת חייו של
הכתב.
הכתב הסתכל סביבו וראה את הבית שלו. את ביתו הוא אהב. למשפחה
זאת היה את בית "האיקיאה" המושלם, הבית שלהם היה נראה ממש כמו
קולקציה שלמה של "הבית המושלם של איקיאה". הספה הנוחה עזרה
לכתב להביט לתוך חוסר המשמעות הגדול, הטלוויזיה- הוא לא אהב את
הטלוויזיה- אבל אי אפשר להיות כתב רציני בלי המכשיר.
היו מתים באותו יום, היו פצועים באותו יום, הייתה הרבה אלימות
באותו יום, זה היה מאד מעניין את הכתב. הבעיה הייתה שהוא הסתכל
על הטלוויזיה, ושם לא נתנו את החדשות.
קול נעים קרא בציווי לבוא לאכול. הכתב נענה. הוא עבר מהסלון
דרך המסדרון הצר עד למטבח המרוהט. במרכז המטבח היה שולחן עגול,
שיא האופנה, ושלושה כיסאות סביבו. הבן שלו ישב וכבר התחיל
לאכול, האם בדיוק התיישבה כשהכתב נכנס למטבח. הכתב התבונן על
בנו אוכל, ובעודו מתיישב אמר "זה לא מנומס לאכול לפני שכולם
התיישבו" הוא אמר את זה בקול אדיש לגמרי ובפנים קרות, בלי שום
חיבה אבהית, שהייתה מאד תורמת במקרה זה.
הכתב סיים את ארוחתו בשקט. השקט לא היה רק ברוחו של הכתב, אלא
גם במהלך הארוחה. לא היה שום קול, חלומו של כל מורה.
7
הוא הלך לחדר עבודתו ורוקן את כל החומר מתיקו. בתיקו היה את כל
הקורות חיים של הבלש והחומר שהבלש נתן לו. פתאום נפתחה דלת
החדר ושם הופיעה האישה שלו "אתה רוצה קינוח?" שאלה האישה
באדישות. אל תיקחו את האישה כקורבן, היא אהבה את העסקה כמו
הכתב, הבן הוא הקורבן. הכתב לא היה צריך לענות. היא אולי לא
אהבה אותו, אבל היא הכירה אותו והיא הבינה מתנועות גופו שהוא
מדוכדך ועייף.
הכתב התחיל לדפדף בחומר שהיה ברשותו. הוא הרגיש כמו בלש והוא
ידע שזה בדיוק שהבלש רצה, הוא רצה שהוא ילמד איך זה העבודה
שלו. רגע נעצרו מחשבותיו של הכתב. 'זהו זה. הוא רוצה שאני אבין
מה זה להיות בלש, ואוו אני נפלתי לזה בכזאת קלות, הא, ואני
יצאתי משם בהרגשה שזה סתם עוד בלש מסכן. טוב, דיי עם המחשבות
האלה, אני צריך להפוך לבלש. בכל זאת, זה בטוח יהיה מעניין'.
כך הלכו מחשבותיו של הכתב.
הוא מאד התעניין בחייו של הבלש, למד הרבה מאד באותו ערב. הוא
ממש התחיל להכיר אותו, הוא היה תלמיד טוב, תמיד היה בלש מצטיין
אך אף פעם לא היה הכי טוב. אחרי תקרית לא ידועה הוא נהפך לבלש
הכי טוב ובקלות פתר כל תיק שהופנה אליו. האנשים שעבדו איתו
אמרו שהוא היה עצבני אך תמיד מקצועי.
היה בלש רווק ותמיד היה יוצא הרבה לבלות, אבל אחרי כמה זמן
החליט לוותר לחלוטין. הוא היה מאד קרוב לחבריו במשטרה, אם כי
לצערו הוא ראה את רובם מתים. והוא קיבל כבוד גדול שהוא נהפך
לקצין המשטרה. אמרו שאחרי שנהיה לקצין, נרגע יותר, ומשום מה כל
הזמן התעסק בלעזור לטירונים החדשים.
כן, ללא ספק הוא היה אדם נהדר, אדם שיכול להיות דוגמא, מופת
לכל ילד. כל אב שפוי היה ישר חושב על כך. מחשבותיו של הכתב נעו
בכיוון ילדים, אך אפילו הוא לא נזכר בו.
הכתב התעייף, לא היה לו כוח לכל החומר הזה. הוא החליט לנוח,
והתרגום של מנוחה בלכסיקון שלי זה ללכת לראות טלוויזיה, בכל
זאת אין מנוחה יותר עכשווית מזאת. הוא ראה את התוכניות, אבל
מחשבותיו נעו לכיוון אחר. הוא חשב על הבלש, על החיים שלו,
כשהוא אמר לו בראיון "אתה מסקרן אותי"- אז הוא אמר את זה כדי
שהוא יתייחס אליו. אבל אחרי שקרא את מעלליו, הוא באמת מתעניין
בו. הוא עזב את המנוחה וחזר לחדר עבודתו. בדרך ראה את בנו
מתרוצץ.
"מה קרה?"
"אני צמא מאד" הבן צחק. עכשיו הוא עובר תקופה שהוא כל הזמן
מגזים ומוסיף מאד לכל דבר. הכתב לקח את בנו למטבח ונתן לו כוס
מים. 'איזה מסכן הוא, שנתקע כך', חשב, 'היא נכנסה להריון בדיוק
כשעמדנו להיפרד'.
פתאום השתרר שקט. הכתב נבהל מעצמו. חשב, אולי אמר את מחשבותיו
בקול רם,
"שמעת משהו?" שאל הכתב את בנו, שהנהן בראשו בתנועה של שלילה.
הבן רץ לחדרו, האב עשה אותו דבר.
8
חדר העבודה של הכתב היה במרתף. הוא נכנס לחדרו וחיפש את האור
שהיה מאחורי הדלת. לא היה לו חדר עבודה רציני. הוא היה גדול,
אבל כל מה שהיה זה ערימה של תיקיות, שולחן כסא ועטים. אם היה
משקיע, יכל להפוך את החדר הזה לחדר עבודה מהשורה הראשונה, אבל
בגלל חוסר זמן וכוח ויתר על הרעיון שכבר עלה בראשו.
הוא המשיך לקרוא חומר על הבלש. ללא ספק זה היה הדבר שהוא הכי
לא אהב בעבודתו. הוא צריך ללמוד את החיים של מישהו אחר, למה
שאף אחד לא ילמד את החיים שלו לשם לשינוי? בעודו מדפדף אך לא
קורא ראה מסמך מעניין. על המסמך היה כתוב "סיפורו של הקטור".
'זה בטח טעות', חשב הכתב, הוא התעלם מהמסמך שהיה נראה כמו סוג
של סיפור. אבל משהו משך אותו בסיפור הזה, אז הוא החליט לקרוא
את המבוא. המבוא סיפר שזוהי ביוגרפיה מדהימה ויוצאת דופן
מדמיונו וזכרונו של הקטור...
משם הכול היה דיי מטושטש. הכתב התאכזב, הוא רצה לראות מה זה,
משהו בסיפור משך אותו, למה הוא לא ידע, כנראה שזה היה המסמך
היחיד שהיה סיפור ולא תיק משטרה על שולחנו. הכתב היה כבר עייף,
הוא לא הצליח לקרוא שום דבר שהיה על שולחנו. אז בצעד נבון
החליט ללכת לישון.
בעוד גופו לא זז, מוחו פעל בלי הפסקה, חלומות מאד מוזרים תקפו
אותו. האמת תאמר שמה שהיה לו זה לא היה ממש חלום, זה היה יותר
הבזקים. כל כמה שניות הוא ראה הבזקים, כל הבזק היה קצר אך הוא
היה חד, כל הבזק פילח את מוחו של הכתב, הוא ראה שלושה הבזקים.
בראשון ראה תמונה לא ברורה, הוא ראה הכול בשחור כהה, בהבזקו
ראה איש עם מעיל שחור מתנופף ברוח, בשני ראה את עצמו, אבל הוא
ראה את עצמו מגוף של מישהו אחר. הבזק זה היה קצר והוא ראה את
אותו רק לשבריר שנייה. השלישי היה הכי מוזר. הוא שמע את עצמו
מדבר אל מישהו, אבל הוא לא דיבר, הוא שמע את הכול בראשו וראה
אל מי הוא מדבר. הוא דיבר אל אדם רזה וקירח עם עגיל בגבה. הוא
לא יכל לשלוט במה שהוא אמר, הוא רק שמע "מי זה האיש במעיל
השחור?"
ברגע שהכתב אמר-ניסה לומר משהו, ההבזק נגמר, והוא התעורר בצעקה
"מי זה האיש במעיל השחור!!!"
9
הוא ראה שהוא עדיין בביתו. הוא הסתכל סביב וראה שכלום לא קרה,
הוא בחדר השינה שלו. הוא הביט בשעון וראה שהמחוג הגדול על 9,
והמחוג הקטן על 2. הבלש נזכר שקבע להיפגש עם הכתב בשלוש. הוא
התלבש מהר, יצא מביתו ורץ לכיוון בית הקפה.
בבית הקפה ישב הבלש ושתה קפה בנוחות. הוא לא היה מרוצה מהאיחור
של הכתב, אבל אז חשב שאין לו בכלל את הזכות לכעוס עליו, הוא
תמיד צריך לזכור מי עוזר למי. ובעודו חושב, הוא ראה את הכתב
נכנס לבית הקפה, כשהוא מתנשף בלי הפסקה. הכתב עבר ריצה ארוכה
כדי להגיע לבית קפה, הוא רץ כול כך מהר ששכח לאן הגיע, אבל
קולו של הבלש החזיר אותו לעולם.
"לפני שאנחנו מתחילים" אמר הבלש "אני רוצה לדעת משהו, אתה היית
כאן אתמול? הותקפת?"
הכתב הפסיק להתנשף, עיניו נפתחו לרווחה. "איך אתה יודע את זה?"
אמר הכתב בפרצוף מלא בוז.
"כי אתמול נתפס מישהו שטען שהוא ה"רובין הוד" החדש. הוא אמר
שכאן בסמטה הוא הציל מישהו, ולפי התיאור שהוא נתן זה היה נראה
לי אתה. הוא גם אמר שהוא שרט לך את הגב."
הכתב היה המום. הוא הרגיש כל כך מגוחך, האדם הגדול והחזק שהציל
אותו היה סתם מטורף, וההרגשה שהייתה לו אחרי זה זאת הרגשת שמחה
לחיות, לא קסם, הוא סתם אדם רגיל ששמח להישאר בחיים.
"כן, זה אני" אמר בעודו מדבר והתיישב על הכסא. הוא התיישב מהר,
ובאותה מהירות התחיל לדבר.
"עברתי על התיק החסום. לא מצאתי משהו מיוחד, אבל כן מצאתי את
סיפורו של הקטור." ברגע שאמר את המשפט הזה הבלש קפא, הוא ידע
שעכשיו האמת תצא לחופשי. הוא נשען אחורה וכבר הבין שהוא יצטרך
עכשיו לעבור יום ארוך של הסברים. הוא הזמין עוד קפה, ובמהירות
הגיע אליו מלצר ומזג לו חומר המכיל קפאין.
"כן, אתה מצאת את הפיתיון שלי, רציתי שתמצא את הסיפור הזה.
כשרק הצטרפתי למשטרה כולם קראו לי הקטור, ומאז זה הכינוי שלי,
אז ניסיתי לכתוב את הסיפור על המקרה החסום."
על פניו של הבלש עלה חיוך גדול ומלא גאווה. הוא חשב שמילא את
תפקידו במשחק חתול ועכבר הזה, אבל אז קפא כי לא ידע מיהו החתול
או העכבר. הוא ניער את ראשו, בצורה פיזית ומחשבתית.
"מה הוא הסיפור של הקטור?" שאל הכתב המרוגש.
סיפורו של הקטור.
בעוד שני הגברים יושבים בבית הקפה ומשוחחים, הבלש נתן לכתב את
הסיפור של הקטור, אך הוא סיפר את הסיפור בצורה מאד שופטת, וכך
אני עכשיו נותן לכם את הסיפור של הקטור עד המקום שהבלש הפסיק
בו.
הקטור חזר מעוד פגישה עם הפסיכיאטר שלו. הוא עבר חצי עיר כדי
להגיע חזרה לביתו. הוא נכנס לביתו והלך להכין לעצמו משקה. ביתו
של הקטור היה יפה מאד, הייתה לו חצר גדולה מלאה בצמחים, בית של
שתי קומות (שבעצם הוא לא זקוק לכלום חוץ מחדר). בקומה התחתונה
היה את המטבח, הסלון וחדר השינה הגדול של הקטור. בקומה שנייה
היה את חדר העבודה, השירותים והמקלחת.
הקטור הכין לעצמו משקה מיוחד הכולל קולה ורום. הוא יצא ממטבחו
ועבר ישר לספה, ומהספה "לעולם הטלוויזיה". כן, כך כל לילה עבר
על הקטור, אלא שכל לילה קרה עוד משהו. הוא לא שתה את עצמו עד
לשינה, הוא גם עבר את החזיונות שלו.
כשהבלש הזכיר את המושג חזיונות, הכתב צחק, הוא חשב שהבלש בטח
מנסה ללמד אותו משהו "זה בטח משל" אמר.
החזיונות האלה לא באו סתם. פשוט שהקטור ישן, הם באו לאט. כל
פעם קצת יותר, ממש התעללות. באותו לילה כמו תמיד הקטור קיבל את
החיזיון. הוא ראה חלל כחול כהה, ותוך שנייה חזר לעולם האמיתי.
הוא רק מילמל "לא עוד פעם". ההבזק הזה מהחיזיון כאב מאד. זה
היה כמו כאב ראש אחד גדול. הקטור נפל מהספה מרוב כאבים. פתאום
הוא היה עוד פעם בחיזיון שלו, ובחיזיון אין שום כאב. הפעם הוא
ראה שהוא לא סתם בחלל. הוא בחדר, והכחול הכהה זה סוג של ערפל
שעוטף כל חיזיון שלו.
עוד הוא חזר לעולם, הקטור לא היה מבוהל. זאת לא הייתה הפעם
הראשונה. הוא רץ למטבח אוחז בראשו, מנסה להחזיק את הכאב בראשו,
רק לא לחזור לחלל הכחול.
הוא נכנס למטבח ופתח את ארון התרופות. הכאב גבר בצורה
משמעותית, הכול נהיה מטושטש, הקטור הפיל בטעות חצי מארון
התרופות על הרצפה. הוא פשוט לא ראה כמעט, ובסוף מצא את מה
שחיפש, זה היה כדורים, לא סתם כדורים, אלה היו כדורים שהיו
נותנים לאנשים כדי להרדים אותם. שניים כאלה הורגים כל בן אדם.
הקטור לקח שניים כאלה, ובעוד בולע את הכדורים הוא כבר לא ראה
כלום, הוא התמוטט על הרצפה וחזר לחלל הכחול.
10
הקטור ראה סביבו הכול כחול, אז החליט להתחיל ללכת. ברגע שעשה
צעד אחד עבר לחיזיון אחר. הוא ראה מישהו אומר לו משהו לא ברור,
ואז אחרי שנייה חזר לחיזיון הראשון. הוא עשה עוד צעד, ונדמה
שכל ערפל ברגע שאתה עושה צעד, מתבהר לך חצי מטר קדימה.
הוא ראה שהוא בתוך דירה, הוא בכניסה לסלון, ואז הוא שמע צליל
חד. הצליל היה כל כך חזק שהקטור נפל על הרצפה מחזיק באוזניו,
ואז הוא הסתכל לכיוון שממנו הקול הזה בא. הוא ראה שני דברים
זזים במהירות, שני הדברים היו בצבע שחור, הם התנגשו אחד בשני.
הקטור קם מהרצפה והתקרב לשני הדברים. ככל שהתקרב ראה שאלו שני
אנשים שמתקוטטים, לאחד היה דם בחולצתו, 'כנראה זה היה ירית
האקדח', חשב הקטור, ואכן הוא ראה שהוא צודק כי לאחד היה אקדח
ולאדם הפצוע לא היה. הוא התקרב עוד לשתי הדמויות. הדמות עם
האקדח הייתה אדם בשנות העשרים לחייו, בלונדיני. הפצוע היה יותר
מבוגר, בסביבות הארבעים, הוא קצת הקריח ושערו היה שחור.
לבלונדיני היה שער ארוך, הקטור לא יכל לזהות יותר מזה. הוא צעק
"מי אתם?!" אף אחד מהם לא ענה, הקטור ידע שזה חסר טעם. תמיד
הוא מנסה לצעוק, אך שום דבר לא קורה.
הכתב כתב את הכול, הוא היה מאד מרוכז בסיפור, במיוחד בקטע של
החיזיון. הוא כתב כל פרט לפי התיאור הצולע של הבלש. הבלש לעומת
זאת היה שקט, כל כמה דקות לגם מהקפה שלו והזמין כל הזמן עוד
קפה, ממש כמו מכור.
הקטור צפה מהצד בעוד הבלונדיני מכניע את הפצוע לרצפה. הקטור
לעומת זאת לא הסתכל על המאבק, הוא רק בדק את הדירה, הוא רצה
לזכור איך היא נראית.
הבלונדיני לקח סכין מכיסו, הרים אותו לגובה ואמר "אני הזהרתי
אותך, אני לא הרע, אתה הרע". הבלונדיני נעץ את הסכין בחזהו של
הפצוע.
באותו רגע הקטור הרגיש עוצמה אדירה, כל כך אדירה שהוא לא עמד
בה. הוא עצם את עיניו, אך לפני שעצם את עיניו ראה את שני
האנשים בצורה מאד מוזרה. הבלונדיני היה כחול, והפצוע היה ירוק,
וברגע שהכחול נעץ לירוק את הסכין בחזה, כל הירוק מתוך הגוף של
הפצוע התרוקן ועבר לגופו של הכחול.
הקטור נפל על הרצפה ועיניו עצומות. הוא התעורר, אבל במקום
להיות שרוע על הרצפה, הוא ישב מעל גופתו של הפצוע ובידו הסכין.
הפצוע לא היה פצוע, הוא היה כבר מת. הקטור הסתכל על ידיו וראה
שהוא אוחז את הסכין הנעוץ בלבו של המת.
הוא לקח את הסכין והשליך אותו מתחת לספה שהייתה לידו. הוא
הוריד את הכפפות שהיו על ידיו, ואז התחיל לזרוק חפצים בבית כדי
שהרצח ייראה כמו שוד.
הוא רצה שהכול ייראה כמו שוד כדי שהוא לא יצטרך לפענח את התיק
הזה. הוא גם שם את טביעות ידיו על כל הרהיטים, כך שאם הוא
בגופו של הפושע, אז יתפסו אותו.
בעודו מעיף עוד כיסא בחדר, הוא חש עייפות נוראית. הוא היה כל
כך עייף שהוא לא הצליח להרים עוד רהיט. הוא הלך אל הספה
שמתחתיה יש את הגופה ונרדם.
הכתב לא ידע מה לומר, הוא התלבט אם לצחוק או לא מהבדיחה. האם
זה הייתה הכוונה? שזאת בדיחה או אולי לבכות, כי הבין שהוא יושב
עם משוגע?
"אתה רציני, זה מה שקרה לך? רגע, אם זה נכון, אז היו פעמים שזה
קרה יותר מפעם אחת בלילה?"
"כן, היה לילה אחד של ארבעה חזיונות. עכשיו, מה אתה רוצה,
להפסיק את הראיון וללכת או להמשיך להקשיב לסיפור?"
הכתב לא רצה להמשיך, אבל זה ממש מגוחך להפסיק ראיון. "הדבר
היחיד שמעודד אותי, שזה סיפור ולא אוטוביוגרפיה, כי בסיפור
אפשר לעוות דברים, לא הכול אמיתי". את המילה "אמיתי" הוא אמר
בכעס. הבלש גיחך והזמין לעצמו עוד קפה.
11
הקטור פקח את עיניו. חוץ מחוש הראיה שום דבר לא פעל, הוא ראה
את כל התרופות שהפיל סביבו. כעבור כמה דקות החושים חזרו
לפעולה, הוא הרגיש את הקור הנורא של הרצפה. הוא ניסה להתרומם,
אבל הרגיש כאילו הוא דבוק לרצפה הקפואה. הוא לבסוף הצליח
להתרומם, סידר את התרופות בחזרה לארון והלך להתקלח.
אחרי שעשה את כל סידורי הבוקר הקבועים כמו רובוט, יצא מביתו
ונסע לתחנת המשטרה. הוא ניסה להגיע כמה שיותר מהר, ואז הוא
יוכל לטפל במקרה השוד, שהוא עצמו הכין.
"רגע, אז אתה מודה בהסתרת עובדות?" שאל הכתב, שפתאום קרא את מה
שכתב.
"לא, אני לא. חברי, תאמין לי, תקשיב עד סוף הסיפור, ואז נראה
למה תאמין."
הקטור נכנס לתחנה וישר הלך לחדר החקירות.
"איזה מקרה יש הפעם?"
"ובכן, זה תלוי, אפשר לעשות הגרלה" הקטור צחק. מי שסיפר את
הבדיחה הקרה הזאת היא המפקדת של התחנה.
"מה השם שלה?" שאל הכתב ועיניו נצצו פתאום. 'אם יהיה לי את השם
שלה, אני יכול ממש לעשות מהשטות הזאת כתבה', חשב.
"אני לא נותן שמות, תעשה לי טובה, תמשיך להיות עצמך ואל תיהפך
לכתב מלוכלך".
הערה זאת פגעה מאד בכתב, שעמד לצאת מהמסעדה בכעס, אבל אז נזכר
במה שעלה בראשו לפני שנייה והבין שהבלש צודק. 'הוא ממש קורא
אותי כמו ספר פתוח', חשב הכתב, 'טוב, לא פלא, הוא ניהל כל כך
הרבה חקירות'. הכתב נרגע, הוא נזכר מול מי הוא יושב. אם הוא
יפרסם את הכתבה הזאת, הבלש ייראה כמשוגע, לא הוא.
המפקדת הייתה יפה, היה לה שיער חום ואישיות נהדרת, וכפי
שהבנתם, גם הומור די אכזרי.
"טוב, אני אתן לך את השוד. תקשיב, אני צריכה שתעזור לי, יש
איזה טירון..."
לפני שהצליחה לסיים, הקטור התפרץ "לא, אני רוצה לעזור, אבל
טירון..."
הקטור אמר את המשפט הזה והעלה את גבותיו וניסה להראות את המבט
הכי מסכן שהוא יכול. המפקדת הכירה טוב מאד את המבט הזה, היא לא
אהבה אותו.
"לא, אתה תיקח אותו וזהו, יאללה, אתה ממילא מאחר לזירת הפשע.
קדימה, הוא מחוץ לחדר. קח אותו איתך, ובלי שטויות, שמעת?"
המפקדת הייתה מאד תוקפנית ואולי האדם היחיד שהקטור באמת הקשיב
לו. הוא יצא מהחדר ושם עמד לו הטירון, שהוא יצטרך לסבול ליום
שלם. הטירון היה נראה כמו טירון קלאסי, הוא היה צעיר ושרירי,
עם שער מגולח, והוא היה שקט.
הוא התקרב אליו ונופף עם ידו לכיוון המכונית. הטירון קם ממקומו
וציית לפקודה כמו חייל טוב. שניהם נכנסו למכונית ונסעו להם
לזירת הפשע, אך לפני שהגיעו למקום חפצם ניהלו כמה שיחות להכרה
בסיסית של אחד את השני. הטירון הצטרף למשטרה כדי לתרום וגם לא
היה לו הרבה בילדותו, אז הוא החליט לעזור לכאלה שהיו במצב שלו.
הקטור סיפר לו קצת על הזמן שהוא היה במשטרה, על איך זה לחיות
בעיר, וגם נתן לו כמה טיפים.
שני השוטרים הגיעו לזירת הפשע. המקום היה מוצף בניידות
ובחוקרים, שעושים כאילו הם מבינים מה באמת קרה שם. הקטור
והטירון נכנסו דרך הדלת, ואז הקטור ראה שזה המקום של החיזיון,
רק שהפעם אין שום ערפל, יש רק אנשים. הוא הסתובב טיפה לבדוק
בביטחון מלא שזה הבית של החיזיון, ואז הוא ראה את הגופה וידע
שזה המקום. כן, זאת הייתה הגופה של הפצוע הירוק המת.
בשכיבה הוא הוציא את הסכין מתחת לספה כשהוא אוחז את הסכין עם
כפפה בידו כדי לא לאבד את הטביעות, למרות שהוא ידע שאין טביעות
על הסכין.
"הנה, מצאתי סכין" כשאתה אומר "סכין" בזירת פשע כל הפרצופים
מופנים אליך.
"יופי, כולם מקשיבים לי, רק מי שבאמת חוקר את המקרה הזה
שיישאר, השאר שילכו מכאן. אנחנו נטפל בזה".
כל האנשים בחדר הכירו את הקטור, אז כולם צייתו. הקטור התהלך
והתחיל להרצות, הוא סיפר שלפי מה שהוא רואה לדעתו היה כאן רצח
לפני שוד, ואז הוא סיפר שלדעתו יש טביעות על הרהיטים ולא על
הסכין. החוקרים בדקו, והוא צדק. כל האנשים מחאו לו כפיים. הוא
המשיך להרצות והסביר כל פרט כולל את הקרב, את הירייה, את הכול,
כל מה שזכר מהחיזיון ואת הכול הוא סיפר ברוגע, וכל פעם הוא בדק
בראשו את המשפטים שהלך להוציא מפיו, כדי שלא יפלוט בטעות משהו
שקשור לחיזיון.
כן, כך היו הדברים כול יום מבחינת הקטור, כול יום הוא היה צריך
להעמיד פנים כאילו הוא לא יודע בדיוק מה קרה שם. בפעם המדוברת
בסיפורנו הקטור לא התבלבל. כן, הוא היה כבר מנוסה, אך בתחילת
דרכו כשוטר החזיונות הוא התבלבל מספר פעמים ופלט עובדות
מוסתרות מידי, אך תמיד ידע איך לצאת מהצרות האלה.
הטירון עמד המום, הוא פשוט לא האמין למראה עיניו. 'איזה גאון'
חשב לעצמו, אולי אפילו בלי לשים לב פלט את מחשבותיו מפיו.
הקטור היה מאד עקשן, בכול פעם היה מישהו שטען שהוא טועה,
והקטור התווכח. והוא ידע להתווכח, אבל ויכוחים, שבתחילת הדרך
נהפכו לדרך משעשעת לצחוק על חבריו למשטרה, עם הזמן נהפכו
למעיקים וחסרי משמעות.
"כמה זמן אתה כבר היית תחת השפעת החזיונות?" פרצופו של הכתב
היה מלא סקרנות כמו ילד קטן, שאביו מספר לו סיפור מתח. הבלש
נראה מרוצה, גבותיו עלו גבוה ופרצופו קומט.
"אני הייתי כבר אחרי שנה שנתיים, בגלל זה כול נושא זירת הפשע
היה משעמם".
הכתב לא האמין ללבו, הסיפור הזה ממש התחיל לעניין אותו וכמה
שהוא לא רצה שזה יבלט, פרצופו לא יכל להסתיר את האמת.
"אתה לא יכול לומר לי שבגלל שמצאת סכין מתחת לספה אתה יכול
לטעון שזה מקרה רצח", את המשפט הזה אמר בקול מאד צורמני החוקר
השני של המשטרה. הוא היה חוקר מקרי שוד והוא ידע שאם זה ייהפך
לרצח, אז המקרה לא בידיו, ולכן ניסה בכול כוחו לשמור על המקרה
בידיו. הקטור נראה מעוצבן, הוא הטה את ראשו טיפה למטה כדי
להראות את הכעס בעיניו, אך זה רק הבליט את הקרחת הקטנה שהתחילה
לו בקודקוד.
"תשמע, אני לא רוצה את התיק הזה, אני רק אומר עובדות. נחכה
למחר. יגיעו הבדיקות של טביעות האצבעות, ואז כולנו נהיה יותר
שמחים. לתפוס את הפושע זה הדבר החשוב".
"לא... רגע..." כול אנשי הצוות הסתובבו לכיוון החוקר השני.
כולם היו בדרך ללכת, אך ההארה הזאת בלמה אותם, הם חשבו שהוא
אומר "לא" לגבי העובדה שצריך לתפוס את הפושעים, אך בכלל לא רצה
לומר זאת. הוא רק רצה לומר שהוא צודק וזה מעצבן אותו, אבל רק
"לא" יצא מפיו.
12
כעבור כמה שניות של שקט מביך, יצאו כולם מהחדר, כולל הקטור
והטירון. הם נכנסו למכונית והתחילו לנסוע בחזרה לתחנה. בדרך
אפילו עברו ליד ביתו של הקטור. ביתו של הקטור היה מאד מרוחק
מהעיר, הוא היה על גבעה רחוקה עשרים קילומטר מהעיר, והדבר
היחיד סביב הגבעה הזאת היו שדות בלתי נגמרים של חיטה. ליד ביתו
היו שדות החיטה הנרחבים ביותר בארצו, ואולי בכלל.
"זה היה ממש מדהים, מה שעשית היום" אמר הטירון ועיניו הקטנות
התרחבו טיפה, ואלי בפעם הראשונה מתחילת היום נראו טיפה מתאימות
מבחינה סימטרית לראשו הגדול.
הקטור הסתכל עליו בחצי עין, וגם היא הייתה חצי סגורה. "תשמע,
אל תתחיל להתרגש לי, גם לך אחרי הרבה שנים במשטרה יהיה ניסיון
ואז אתה לא כל כך תופתע מדברים פשוטים כאלה".
הטירון חייך, הוא לא ממש חייך, הוא יותר אמר בחיוכו, אין לך מה
להגיד אז אתה סתם אומר שטויות. הכתב הבין את החיוך הזה, בכלל
הוא המציא את החיוך הזה.
"טוב, אני יכול להבין" אמר חיוך מקניט על פניו הגדולות. "בטח
שאתה התגייסת היו הרבה שיטות מיוחדות, בכל זאת בימי הביניים
השיטות היו מיוחדות".
הטירון גלגל את לשונו בתוך פיו כדי לבלום את הצחוק. הקטור
ניענה את ראשו לימין ולשמאל, אבל בסוף לא הצליח לבלום את
הצחוק. שני השוטרים חוו את רגע השותפות הראשון שלהם.
הם חזרו לתחנה, וכך כמו כל שוטר הקטור הלך למשרדו ומילא כמות
מדהימה של ניירות, שבסך הכול אומרים אותו דבר: אני מאשר.
אחרי היום הארוך של נייר, דפוס ועט, הוא הלך ישר לטיפול. כן,
להקטור היה פסיכולוג.
הכתב נראה מאד חשדן, גבותיו התחברו ועיניו הסתכלו על הבלש ולא
על הדף.
הפסיכולוג היה מאד מפורסם, הוא היה בתוך בניין גדול מלא
חדרים, קירות, בתי שימוש ויותר מהכול- בני אדם. הקטור היה באחד
מאותם המון חדרים, הוא חיכה לפגישה שלו. הקטור הסתכל על כולם.
הוא בחן כול אדם, ועל כול אחד הסתכל בזלזול. היו בחדר ארבעה
אנשים. האחת אישה בסביבות גיל הארבעים, היא הייתה אישה כבדת
משקל, היה לה שיער שחור ועיניים ירוקות. הקטור חשב שהיא סתם
בכיינית והיא לא יודעת מה זה סבל, היא לא רואה מתים כול היום.
היו בחדר עוד שלושה אנשים, שלושתם גברים. האחד זקן עם רטייה,
השני ילד קטן בערך בן אחת עשרה, 'מה ילד קטן עושה אצל
פסיכולוג' חשב 'הוא רק ילד, עדיין אין לו חיים'. עוד אחת
מהסיבות שלא הצליח להסתדר עם הבן שלו זאת הייתה דעתו שהחיים
מתחילים בגיל מסויים. הגבר האחרון היה גבוה בגיל הארבעים, עורו
היה שחום במעט, והיו לו שתי גבות גדולות.
13
הדלת נפתחה והפקידה של הפסיכולוג קראה להקטור להיכנס. חדרו של
הפסיכולוג היה אמור להעביר אוירה שלווה, ואכן, הוא הצליח. מה
שלא שידר אוירה טובה זה הפסיכולוג, היה לו שיער מתולתל
ומבולגן, זקן ארוך שיתאים לשיער על ראשו. הוא היה נמוך ותמיד
עשה רעשים מטרידים עם פיו, מין קולות בליעה כאלה שבטח משגעים
את מטופליו המשוגעים.
כמובן הייתה בחדר ספה קלאסית למטופל, עליה הקטור נשכב.
הפסיכולוג היה מנוסה והצליח להוציא מהקטור את סוד החזיונות. הם
דיברו הרבה על הנושא. אך הפסיכולוג לא ממש הצליח לעזור, גישתו
של הפסיכולוג אל מטופליו הייתה מיוחדת, זה מה שהפך אותו לטוב,
הוא היה ציני, ביקורתי, אבל בגלל זה הוא הצליח להראות לאנשים
את מצבם העגום ולהוציא אותם ממנו.
באותה פגישה הם דיברו על היום שעבר על הקטור, ובמהלך הטיפול
החליט הפסיכולוג להציע דרך לטפל בחזיונות הקשים.
"תקשיב, עד כמה שהחזיונות שלך נשמעים נורמאליים..." הוא אמר
זאת כמובן בטון ציני ותמיד נהג להסתכל שמאלה כשנתן הערה צינית,
זה היה מוזר, הוא כאילו דיבר אל אדם שלא נמצא בחדר. הקטור נתן
לפסיכולוג מבט מזלזל, והפסיכולוג המשיך בשלו "אני חושב שכדאי
שתנסה להיכנס לתוך החיזיון שלך, תושיט יד לעזור, אולי החזיונות
שם כדי שתוכל להציל אנשים". הקטור אהב את הרעיון, אבל אז
הרעיון שקע על ליבו והוא הבין שזה לא ממש אפשרי. "אתה צריך
להבין, החזיונות לא כדי שאני אעזור, הם כדי שאני אראה. ביני
לבין האנשים עומד מחסום מימי, שמונע ממני לגעת בהם". הפסיכולוג
לא אהב את התשובה, הוא זרק הערה צינית נוספת והמשיך "תנסה
בכוח, אולי אז תפתור את תעלומת החזיונות. תגיד, אמרת לי שתמיד
אתה רואה שני חזיונות, בשני אתה רואה את הבוס, או המפעיל או
כול אדם אחר שגרם לו לרצוח את האדם שאתה רואה. אולי שם נמצא
המפתח".
14
הקטור יצא מהפגישה מרוצה, אולי הוא יוכל לנצל את העצות שלו.
כשיצא מבניין ראה את המפקדת שלו, היא גם החליטה לנסות את
הטיפול הפסיכולוגי.
הקטור שב לביתו והחל את התרגיל הקבוע. בדרך כבר חש את
החזיונות, ואפילו לשנייה ראה אחד, כרגיל מתחיל בערפל כחול. הוא
לא הצליח להגיע למפתן ביתו וכבר שם התחילו ההבזקים החזקים. הוא
ראה את עצמו בתוך גוף של מישהו שמדבר, כן, זה היה החיזיון
השני, הוא ראה בו את אחד מאנשי המשטרה. 'רגע' חשב 'איש משטרה
הוא הרוצח?'. ברגע שמחשבות אלה עלו לראשו הוא יצא מהחלום. הוא
פתח את דלתו ביד רועדת. הוא רץ למטבח, אבל החיזיון תפס אותו
לפני הכדורים.
הכול היה כחול, ערפל. הפעם הוא לא היה בדירה, הוא היה בחוץ
באזור עם עצים. אבל הוא ראה שני אנשים משוחחים על שביל עפר,
חמישה מטרים מתחתיו. הוא היה על גבעה קטנה. הוא הרגיש את הרוח
על פניו, רוח קלילה שלחלוטין התאימה לעברית הערב של החיזיון.
הוא ניסה לרוץ אליהם, אבל הצעד הראשון החזיר אותו לחיזיון שני.
הוא שמע את האדם שהוא בתוכו אומר, "הוא איש משטרה, תיזהר!"
המילים האלה הדהדו בתוך ראשו של הקטור. החיזיון השני תמיד היה
באותו סוג, הוא הרגיש שהוא בחדר שחור, אבל הוא ראה שהוא מדבר
וזז, וחוסר השליטה הזאת בגופו תמיד הפריע לו. הוא נפל, לא ידע
על מה, אבל הוא התגלגל במורד הגבעה.
כשנחת על שביל העפר שם לב שמעליו מתווכחים שני אנשים. הוא לא
יכל לזהות אותם. הוא ניסה לקום, אבל גופו כאב. לבסוף הכריח את
עצמו לקום בגלל שהדשא המלוכלך הגעיל אותו. הוא נזכר במה שהציעו
לו והוא עצם את עיניו, הושיט את ידו לשני האנשים מולו. ככול
שהתקרב יותר אליהם הרוח נהפכה ליותר חזקה, ואז בסוף הוא נגע
ברוצח לעתיד. כול העולם סביבו התחיל לזוז, העצים התחילו לזוז
כמו מטורפים, הם נראו חיים. הרוח התחזקה בצורה משמעותית והייתה
ממש לסערה, אבל האנשים לא שמו לב. פתאום ראה מאחוריו שכול עולם
החיזיון מתחיל להתמוסס. היד שעברה לחיזיון כאבה נורא, הוא
הרגיש כאילו היא עולה באש. בסוף כול גופו נכנס לחזיון. כשנכנס
לחיזיון הוא ראה שאין רוח, יש רק ערב, וכול השמיים שחורים, אבל
לא יכל לשים יותר מידי תשומת לב למזג אויר בגלל מה שהתרחש
לידו. שני האנשים היו בריב, והאיש מהחיזיון השני, הרוצח, אחז
כבר אקדח בידו, אבל כאשר ראה את הקטור נבהל וברח. האיש, שהיה
אמור להירצח, היה על הרצפה. הקטור הניח את ידו עליו ואז שם לב
שזה הטירון.
הטירון צעק צעקה נוראית ואז אמר "למה, מה עשית?" הקטור פתאום
הרגיש חום נוראי ברגליו, הוא שם לב שהוא מתחיל לעלות באש. תוך
שנייה כול גופו היה אש. האש לא כאבה, זאת הייתה אש כחולה, היה
לה צבע מוזר וסמיך, צבע ערפל, ואז בין רגע האש העלימה את
הקטור.
15
"מה זאת האש הכחולה הזאת?" שאל הכתב המרותק. הבלש הפסיק לדבר,
הוא שם לב שדיבר כל כך הרבה. הוא לא היה אדם שמגזים בדיבור,
לכן כול הראיון גרם לו מבוכה. "אני שברתי חוק, לכן נשרפתי
מהחיזיון". הכתב נראה כאילו נחתה עליו מוזה, כאילו ראה איזה
רוח אלוהית. "החיזיונות האלה הם סוג של נגיף שיש לך, הם מחלה,
אבל טבועים בך, הם פועלים גם לפי הרגשות שלך. מה הם עושים
לך?"
הבלש העלה חיוך גדול, שהסתיר את הדמעות שלו. הוא היה כל כך
מרוצה, הכתב יצא מתדמית הכתב ונכנס לסיפור, הוא הבין. הוא
הזמין עוד כוס קפה. הוא הסתכל סביבו, רצה לראות איך לנסח את
דבריו, ואז ראה אדם אוכל שני סרטנים. המוזה גם נחתה עליו.
"החזיונות אוכלים אותך. אתה צודק, הם סוג של נגיף שפועל עליך".
עכשיו הבלש היה מסוקרן, הוא שם את ידו על סנטרו ונכנס לתוך
פוזת המזדקן החכם, אך הוא שם לב שהוא באמת הזקן, והחליט לצאת
מהפוזה הזאת. הוא פוחד מהזקנה, הוא תמיד הרגיש צעיר, כנראה
משהו מהחזיונות משרה את עול השנים, אבל יכול להיות שזה סתם
תרוץ. הוא שם את שתי ידיו על השולחן ושאל, "אתה מסוקרן
מהסיפור. זאת כבר לא כתבה, זה כבר ממש מיוחד, נכון?"
הכתב הנמיך אחת מעיניו לחצי תורן ואמר "כן, אני מופתע מעצמי".
ובפעם הראשונה בלי משחקים ובלי תרגילים, הכתב והבלש התקרבו אחד
לשני.
הקטור התעורר וישר רץ לארון התרופות שלו, לקח שני כדורים,
נשכב על הספה ונכנס לטרנס הטלוויזיה שלו. פתאום תקפו אותו עוד
שני הבזקים, באחד ראה ערפל, כרגיל, ובשני ראה מישהו שוכב על
ספה וזז בצורה מוזרה. כמו כול הבזקיו הם נמשכו כמה שניות
בלבד.
ואז מטרנס הטלוויזיה נכנס לטרנס החיזיון. הוא לא חיכה שהערפל
קצת יורד מאחוז הסמיכות שלו, הוא ישר עשה את הצעד הראשון. אך
הוא לא עבר לחיזיון השני, הוא ראה רק שהוא בתוך בית. לא, בעצם
הוא היה בתוך סלון. הוא התקדם ואז אחריו בא הצעד השלישי ורק אז
עבר לחזיון השני. בחיזיון הוא ראה את עצמו מחזיק אקדח ואז שמע
את עצמו אומר, "אני יכול לעשות את זה". הקול היה חזק, אבל
כעבור שנייה האקדח שהיה בידיו נטען, וקול הטעינה היה נוראי,
הוא היה כמו פיצוץ אחד גדול.
הוא חזר לחיזיון הראשון, זה ללא ספק אחת מהסיטואציות הכי
מוזרות שאי פעם ראה בחלום, אדם אחד מחזיק אקדח, והשני גוסס לו
על הספה. האיש השני התגלה כאישה ככל שהתקרב יותר. האישה הגוססת
קיבלה איזה שהוא התקף אפילפסיה, כי היא רעדה כמו משוגעת. הקטור
שם לב שהאדם שמכוון את האקדח בוכה, הוא אמר "אני לא רוצה לעשות
את זה, אבל את סובלת" הוא חיכה שנייה ואמר "אלוהים יסלח לי".
הוא שם את אצבעו על ההדק ולחץ. ברגע שהלחץ גבר, האקדח נהפך
לכחול והאישה לירוק. הכדור זז לאט מאד מהקנה ולקח לו בסביבות
העשר שניות להגיע ללבה של האישה. הכדור של האקדח השאיר אחריו
שביל אדום חזק וזוהר. הקטור הרגיש כוח אדיר. הכדור פגע באישה
וכול הירוק התרוקן מהאישה ועבר דרך השביל, שהכדור השאיר, לגופו
של הכחול. הקטור לא עמד בעוצמה שהרגיש. הוא עצם את עיניו כדי
לעכל את כל הכוח שהרגיש.
כשפתח את עיניו ראה שהוא מחזיק בידו את האקדח. אותו אקדח
מהחיזיון השני.
"רגע, רגע, אם החזקת את אותו אקדח, זה אומר שבחיזיון השני אתה
היית בתוך הגוף של הרוצח. זה לא נוגד את החוקים להיות פעמיים
באותו גוף?"
הבלש הרכין את ראשו למטה ולא הגיב, הוא פשוט המשיך בסיפור.
הקטור הבין שכבר היה בגוף הזה, לא רק בגלל המחשבה אלא גם בגלל
ההרגשה. לכול גוף יש הרגשה משלו. פתאום ראה משהו שזעזע את
עולמו, האישה שהרג הייתה המפקדת. הוא רץ לבית השימוש, הוא רצה
לראות את מי הוא הרג, כלומר מי הרג אותה. הוא הסתכל במראה וראה
משהו שזעזע אותו עוד יותר, הוא היה בתוך הגוף של הפסיכולוג.
16
"ואוו!" נפלט בטעות מפיו של הכתב.
ואז הקטור הפעיל את יכולת הבילוש שלו לראשונה מזה שנים, הוא
הסתובב בבית ושם לב שהפסיכולוג בטעות נתן למפקדת כדורים לא
נכונים. הוא הבין שהפסיכולוג טעה, ובפעם הראשונה מי שרצח
בחזיונותיו לא היה אשם. ברגע שהבין את זה, הוא חזר לטרנס
הטלוויזיה.
הקטור נפל מהספה. הוא כמעט התמוטט על הרצפה, אבל ידו הימנית
עצרה אותו כשתפסה בשולחן. הוא לא עמד בכול התחושות שעברו אליו:
עוצמה, כוח, כאב, עצב, הבנה, מחשבה, ההרגשה של אותו גוף, כל כך
הרבה דברים, העומס הזה פגע בגופו. הוא הקיא על הרצפה בביתו,
הוא הרגיש הרבה יותר טוב תוך שנייה, כאילו הוריד מעצמו כמה
תחושות וכנראה גם כמה ארוחות.
הכתב לא ידע מה לומר, הוא היה המום, פרצופו כמעט הכחיל. פתאום
עבר פס שחור גדול מול עיניו של הכתב. הוא נבהל, אך הבהלה שלו
הייתה לשווא, כי הפס השחור היה הצלחת עם האוכל שהוא הזמין. הוא
לא הסתכל על האוכל, עיניו היו מרותקות לפרצופו הדחוס של הבלש.
ארומה נהדרת של לחם מוכן וגבינה מותכת עלתה באפו של הכתב.
הסלט, שהיה ליד הטוסט המגרה, לא העלה ריח טוב כלל. אז הוא לקח
את סכינו והסיט את הסלט מהמעדן שבאמת רצה לטעום. מחשבותיו נעו
בין אם לאכול או להמשיך עם הסיפור. הוא לקח את הסכין בידו,
שהיה עוד חם מהמטבח, והתחיל לאכול. הבלש התבונן במקרה כאילו
התבונן בחיית פרא, כצופה המתעניין בדרכים המוזרות של החיה
הידועה בשם "הכתב".
הבלש הרים גבה, מה שהחזיר את מפלס הגלים בים שנקרא מצחו. הוא
הביט לתוך כוס הקפה שלו, הצבע היה שחור מת, חסר חיים וריח.
הקפה היה קר, דבר זה עיצבן את הבלש. איך הוא יוכל להזמין עוד
קפה עם חצי כוס מלאה של כוס קפה קר?
בעוד הוא רוטן בתוך מוחו הכניס אגרוף לתוך השולחן. האגרוף
הבהיל את הכתב ואת כול המסעדה. הבלש הרים את ידו והנהן בראשו.
כולם הבינו תנועה זו כהתנצלות. הוא ליקק את שפתיו היבשות
והמשיך. אך כמו שאמרתי מקודם, תיאוריו לא מנוסחים מספיק טוב
כדי להיכנס לסיפור, אך אני מבטיח שהגרסה שאני מציג היא הגרסה
שהבלש אמר לכתב, אך בניסוח מדויק.
17
הקטור לא הצליח לישון. כצפוי, הוא רק חשב מה עליו לעשות, אך
מחשבותיו לא היו רגועות, צד אחד ניסה לעלות רעיונות כיצד הוא
יפעל בזירת הפשע, אך צד השני של מחשבותיו, שהיה ללא ספק הצד
היותר רגשי שבו, לא יכל לעכל את מה שעיניו ראו. הצד הרגשי
כמובן ניצח במאבק קשה את "קרב המחשבות". המרוץ היה צמוד, אך
הרגש ניצח בהפרש קטן.
שני החזיונות שעברו עליו ללא ספק היו הכי מוזרים שהיו לו אי
פעם. הוא הלך למטבח כדי שיוכל להרגיש את הטעם החריף של הוודקה,
טעם שהוא לא טעם במשך עשר שנים, אך גופו, שלא נשלט על ידי
החזיונות, ושני הכדורים שנטל, התחילו להשפיע. וכמו שהאש הכחולה
שרפה אותו בשניות, כך באותה מהירות אש העייפות שרפה את ערנותו
של הקטור.
הוא פקח את עיניו והוא ראה את עצמו בלי חולצה בחדרו, אך לפני
שהתעשת האש שרפה אותו עוד פעם.
הוא פקח את עיניו והיה כבר במכוניתו נוהג, הוא לא זכר אפילו
איך הגיע לשם...
צליל נורא קרע את מחשבותיו, זה היה הצליל שבקע מתוך הגה
המכונית. הקטור לא שם לב לרמזור.
הוא פקח את עיניו הוא היה הפעם על הכיסא במשרדו, ניסה לזוז אך
ברגע שזז הרגיש בידו כוס קפה. הוא מרוב עייפות לא זכר שהרים את
הכוס. כנראה ידיו היו יותר רדומות ממנו, דבר שלא היה בטוח בו
כלל וכלל. הוא נזכר באירועים שקרו אתמול, לבו התפרץ, דבר שבוטא
על פניו בדמעות. הוא
שאל את כול שותפיו איפה המפקדת, הוא טען שיש לו הרגשה רעה.
דלת זכוכית נפתחה, זאת הייתה הכניסה לתחנה. הפותח היה המפקד,
הוא היה נראה טרוד, ודמעות היו בעיניו. הקטור רץ אליו ואמר
"אני יודע על מה שקרה, יודעים מי הרג אותה?"
המפקד הרים את אישוניו עד שכמעט נעלמו מעבר לשדה הראיה של
הקטור.
"לא".
"אני רוצה לחקור. אני אתפוס את מי שהרג את המפקדת!" משפט זה
אמר עם חזה נפוח, ולב נפוח בגאווה. המפקד נראה עצוב. פרצופו
הביט על הרצפה בחוסר רצון. הוא לא אמר מילה, רק הלך למשרדו.
הקטור הלך למשרדו ושם נשרף על ידי העייפות פעם נוספת.
18
הוא פקח את עיניו, אך מה שעיניו ראו היו ברזלים מפוצלים. הוא
הרגיש שהוא זז, הוא לא ממש היה ער אבל הוא הבין שהוא במכונית.
'רגע, איך מכונית?' אין כמו מחשבה שתעיר את החושים. הוא התעורר
והבין שהוא בניידת משטרה.
"לאן הולכים?"
"לפתור את התעלומה. אל תדאג, הבאנו אותך כדי שתעזור לנו, היית
כל כך עייף".
חיוך מאוזן לאוזן התפרש על פניו. הוא מתח את ידיו ואיבריו. כמה
קולות יצאו מגופו, הכאב לא הפריע לו. הוא לגיבור. לרגע
מחשבותיו נעצרו, הרגש ירד למטה והמחשבה תפסה את המקום הראשון.
'אני לא יכול להכניס את הפסיכולוג לכלא. הוא עשה טעות, אנושית,
כנראה שלא, אבל טעות'. המפקדת הייתה רוצה שהוא יעשה את הדבר
הנכון. הוא צריך להקשיב לליבה. כן, הוא יקבור את התיק הזה,
ובצהריים ינהל שיחה עם הפסיכולוג. כן, זה טוב. אבל אם זה טוב,
למה הוא הרגיש כול כך רע. הוא ידע, כנראה המחשבה שרצתה לאפשר
לפסיכולוג לצאת חופשי העיקה עליו.
הכתב רצה להעיר לבלש שברגע זה הוא מפליל את עצמו, אבל הבין כבר
מזמן שזאת כנראה תהיה תוצאת הראיון. אבל בכל זאת המצפון שלו לא
רצה לזכור מה הכתבה תעולל לו, לכן מחשבה זו עברה בראשו.
הקטור לא האמין כמה הכדורים האלה משפיעים עליו. בעבר השפיעו
אבל לא במידה כזו. מפלס העייפות נע כמו ים, גאות ושפל כול כמה
שעות, אבל כרגע הגאות באה וגלי העייפות חזרו אליו. הוא יכל
להרגיש שמרימים את גופו, אך לא הגיב, הוא רק היה מרוצה מהכוח
שיש לו. אנשים ירימו אותו לזירת הפשע רק כדי שיפתור את
התעלומה. גאווה עלתה בחזהו, אך פתאום הרגיש מכה נוראית בראשו.
חשב שכנראה השוטרים הזוטרים האלה נתנו לראשו להתנגש ברצפת
הכביש. אך הוא טעה, טעה עד מאד.
19
הרצפה כן הייתה חלק מהנושא, גם חוסר היכולת של השוטרים, אך
זירת הפשע לא הייתה שם רק רצפה. הרצפה הייתה מלוחה ודביקה,
הקטור הרגיש שהוא חלק מהעור שהיא הרצפה ואם הוא יתנתק ממנה,
הרצפה תיפצע, פצע שיגליד רק כעבור שבועות.
הקור שרר בחדר, לא רק שהתעורר אלא לכול אורך הלילה ההוא שרר
אותו סוג של קור, קור סמיך, יבש. אך להקטור לא היה איכפת. הוא
רק רצה לדעת איפה הוא לעזאזל, כך לפחות ניסח זאת בראשו. הוא שם
לב שהוא נמצא בתוך תא. הסורגים היו מולו, והבטון היה סביבו.
הקטור הסתכל על הסורגים במבט כמעט מעוצבן. הוא חשב לעצמו,
'רגע, רגע, למה אני פה? המפקד לא ידע שהיא מתה?'
פתאום עיניו נפתחו, הכעס זרם בדם החם שבעיניו. הוא זכר בטון
הציני של השוטרים, שהיה לו נראה מוזר באותו זמן, אבל לא ייחס
אליו חשיבות באותו זמן.
כן, כן, הם חושבים שהוא עשה את זה.
שפתיו עלו גבוה מספיק כדאי שמישהו יראה את שיניו חורקות, אך אף
אחד לא היה שם לראות, לאף אחד לא היה אכפת, לאף אחד.
הקטור פקח את עיניו. הוא ראה אדם בלבוש משטרתי. האדם היה צעיר,
היה לו מצח גבוה, עיניים גדולות ולסת עצומה. היה לו מבט רציני
וקפוא על פניו.
הקטור התרומם ושאל בטון כועס "למה אני פה? במה אני מואשם?"
השוטר חייך חיוך ציני. באותה שנייה אם לא היו סורגי ברזל בין
שני האנשים, הקטור היה דוחף את האגרוף שלו עמוק לתוך גרונו.
"למה אני פה?!"
השוטר הזיז לסתו העצומה שמאלה כאילו שיחרר אותה כדי שיוכל
לדבר.
"אתה בגלל שאתה מואשם ברצח של המפקדת שלך, את שמה אני משער
שאתה יודע. המפקד שלך סיפר לנו מה קרה, הוא היה מספיק חכם כדי
לשטות בך ולגרום לך להודות. הפסיכולוג שלך אישר את הדבר, וטען
שמצבך הדרדר בשבועות האחרונים".
אחרי שדיבר על הפסיכולוג שיניו של הקטור חרקו בצורה מזעזעת,
במזל לא נשברו.
"אני הסוהר של בית הכלא הזה, אל תדאג, חלאה"
'חלאה? אני? הוא לא יודע מה אני עברתי, איך הוא מעז לשפוט
אותי!?'
הקטור ניסה להתנפל על הסוהר, אך הוא לא התרגש ולקח מקל ברזל
שהיה בחגורות והכה את הקטור בידו. הכאב היה נוראי, ורק אחר כך
התברר ששתיים מאצבעותיו נשברו.
"אני אדאג לכך שלא תעשה פה בעיות" הסוהר הזיז את ראשו בכעס,
הוא נתן להקטור מבט מלא בוז, שעליו קיבל בתגובה מבט יותר חזק.
כך בבית הכלא אסיר וסוהר יכלו להיאבק אך ורק במבטים, במאבק זה
ניצח הסוהר.
הקטור שכב על מיטת תאו. התא היה קטון. היו בו שתי מיטות, שתי
קערות, כיור אחד ולידו, כדי לעזור להיגיינה הכללית, אסלה.
הרצפה של התא הייתה נוראית, חסרת צבע ומלאת סדקים.
הסדקים נראו כמו ציורים או אותיות, וכך בתא קטן וחסר משמעות,
ולא בבניין ענק מלא חדרים, הקטור התחיל להעלות לעצמו רעיונות
ומחשבות. הסדקים נהפכו לציורים, ומציורים לסיפור. הסיפורים היו
על ארצות שלא ביקר בהן, אנשים שלא פגש ולא יפגוש, ספרים שלא
קרא, טלוויזיה שלא יראה "אוח... הטלוויזיה" נאנח.
כדורים שלא ייקח, חזיונות... כן, נעצרו מחשבותיו. הוא ידע
שחזיונות יבואו גם כאן, ואז כול הדברים האלה נעלמו מראשו והוא
רק חשב על החיים שלא חי אותם.
הוא לא הצליח להירדם ו...
"מה?" שאל הכתב בלהט יוצא דופן. הבלש הביט אליו לשנייה, ואז
הפנה את מבטו לרצפה. הוא רצה לחשוב, לרגע חיפש כנראה את ארנקו
כדי להתחבא בתוכו.
'יש דברים שאני אשמור לעצמי' חשב. 'לא, לא, זה לא משנה. אני
אעלם ממילא. רגע, אבל גם זה לא בטוח. טוב, לא משנה. אני אספר.
אני ממילא רוצה'. פרצופו חזר מהרצפה לעולם, והוא המשיך
בדבריו.
20
הקטור לא הצליח לישון, כעס רב הכביד על לבו. הוא רצה לדבר עם
הפסיכולוג, גם כפגישה טיפולית וגם כדי להרוג אותו. אך הכעס שלו
נפסק. הסוהר נכנס לתא ובידיו אחז באדם. האדם היה מרוכז ברצפה
ולא הרים את ראשו. היה לו שעיר מתולתל, עיניו של ארנב, אף פחוס
ופה מאוזן לאוזן. הסוהר השכיב אותו בכוח על המיטה ועזב את החדר
כאשר הוא והקטור ממשיכים במלחמת עיניים.
האסיר החדש הרים את עיניו מהרצפה בחיוך "על מה אתה פה?"
הקטור הסיט ראשו שמאלה מנסה להראות חוסר הבנה. "לא שמעת על
שלום?" האסיר צחק והוציא מכסו סיגריה. הקטור המשיך "אני פה..."
הוא נאנח "אני פה בגלל שאני ראיתי חזיונות, ובחזיונות האלה
ראיתי חבר שלי הורג חברה שלי, אך הוא עשה את זה כדי לגאול אותה
מייסוריה, ובגללו היא עמדה למות. הוא עשה טעות באבחנה."
פעם קראתי ש"האלכימאי" אמר שאם אתה לא רוצה לומר את הדבר הכן,
תאמר אותו, כי אנשים ממילא לא מאמינים באוצרות, הם יצחקו
ויעזבו אותך.
האסיר צחק, העשן יצא מפיו כמו קיטור, הצחוק שלו היה מדבק.
בכלל, הוא היה נראה מהאנשים האלה שכולם אוהבים אותו, מושלם כזה
שתמיד מראה לך כמה שאתה לא.
"טעות באבחנה? אתה יודע את זה בוודאות? לא נראה לי שאתה
צודק".
הקטור הבין שבאמת לא ידע אם הפסיכולוג טעה, אבל בכול זאת, הוא
פסיכולוג.
המבט המצחקק ירד מפניו של האסיר. "החזיונות האלה שלך הם משהו
שכולם עוברים, אני יודע, לא אומנם כנראה לא בתדירות כמוך. אתה
נושא את הנגיף, אתה הגיבור, אני נתתי אותו לך, תשמור אותו
אצלך". הוא הפנה את גבו אל הקטור והסתכל על החלון, מוציא אליו
את העשן ושואף ממנו את החמצן, את החיים.
הקטור הבין למה הוא התכוון וידע שהוא צדק. הוא יצטרך לסבול סבל
שאף אחד לא ידע עליו, אבל הוא יציל את כולם. הוא נושא הנגיף,
אך איך הוא ידע את זה? ויותר חשוב, למה הוא התכוון בזה שהוא
נתן לו את זה? האסיר המשיך "אתה הבסיס. עוד כמה פעמים וכול זה
ייפסק, הנגיף ימות. אתה נעזרת בסמים, אך זה לא הפתרון".
הקטור היה מאד מבולבל, עיניו התכווצו מחוסר הבנה "כשאמרת אני
נתתי לך את הנגיף התכוונת, כולם, בני האדם, נכון?"
האסיר התנשף בכעס, אך הכעס ירד ממנו במהירות "לא, בני האדם
אולי במובן מסוים גרמו לי להתחיל, אבל זה היה אני".
עיניו של הקטור התכווצו הפעם מזעם והיה אפשר לראות בבירור את
השקיות מתחת לעיניו. "מי אתה? איך קוראים לך?" אמר בכעס, הוא
רצה לדעת את השם של האדם שהוא הולך להרוג.
"יש לי הרבה שמות, רובם לא יפים במיוחד, אבל אני יותר אדם ללא
שם".
הקטור היה כבר נבוך, כי הרגיש שהוא לא מבין, וזה רק בגלל שהוא
לא חכם. אך כול הדברים שהאסיר הזה אמר הדהדו בראשו של הקטור,
הוא לא כעס יותר הוא רק נשכב לישון.
אך הוא לא הצליח, אז הוא התחיל לכתוב דברים. לא ידוע מה הוא
כתב. הבלש לא אמר, אבל כנראה את הסיפורים דמיין מהתקרה.
הקטור פקח את עיניו וראה קו אור בוקע מהחלון. בתוך הקו הזה
יכלו לראות את הכמות העצומה של הלכלוך שהיה בחדר.
הקור של הבוקר שרר בחדר, הקטור הרגיש שהוא כקרח נמס.
הוא קם במהירות. הוא רצה לשאול את האסיר הזה כל כך הרבה דברים,
אך הוא לא היה שם, ואז נפתחה הדלת. הסוהר אמר "אתה חופשי.
האסיר הקודם שיחרר אותך בערבות, אך רק שתדע שאתה צריך לחזור
לכאן מחר".
הקטור היה המום, אך לא היה לו זמן להיות המום. הוא היה צריך
לפתור את התעלומה הזאת, הוא קיבל הזדמנות שנייה.
הכתב היה נרגש. הסיפור היה כבר בשיא המתח, אך לא היה הרבה
זמן.
"בבקשה תמהר עם הסיפור, אני רוצה לשמוע הכול".
הבלש הביט בכתב בכעס, ושתי גבותיו יצרו אחת. "יש לי זמן, אני
מקווה שלך יש".
הכתב הנהן לאישור, הוא רצה לדעת מה קורה בסוף.
הקטור ידע לאיפה ללכת, יותר נכון- לרוץ. הוא נסע ישר לביתו של
הפסיכולוג, הוא ידע איפה הוא גר במקרה. לפני שעשה את הטעות
הנוראית באומרו למפקד שהוא יודע על הרצח, הוא עבר בתיקים של
כולם כדי לדעת איפה זירת הפשע. הוא שיער שזה בבית של המפקדת,
אך ליתר ביטחון בדק גם איפה הפסיכולוג גר.
21
הרחוב של הפסיכולוג היה מלא במכוניות. המכוניות היו מדהימות,
מהאיכות הכי גבוהה. הקטור לא ממש הבין איך כול המכוניות הגיעו
לשם, אבל שיער שהייתה שם חגיגה, יום הולדת, משהו כזה.
הוא החנה את מכוניתו במקום היחיד שמצא ורץ לביתו של הפסיכולוג.
הוא פתח את הדלת בלי לצלצל, לדפוק, או אפילו לחשוב על זה שהדלת
אולי נעולה. מול עיניו ראה את אחד מחלומותיו מתגשם בצורה הכי
רעה שאפשר.
מול עיניו ראה את שלושת הפושעים הגדולים של העיר אחד ליד השני
מחזיקים כסף בידיהם, לידם הפסיכולוג (החלק שלו לא קשור לחלום
שלו) ואיש כבול בחבל ועל פיו קשורה מפית, הוא מדמם בפניו
ורגליו נראות מרוסקות. החדר שכולם עמדו בו היה הסלון של
הפסיכולוג, ומנורה קטנה התנדנדה מעליהם. כול חייו רצה לתפוס את
החבר'ה האלה, אבל עכשיו שהוא הצליח הוא לא חמוש, ולפושעים
כמובן יש את הבריונים שלהם. תוך כמה רגעים הם הסתובבו אליו,
ואז בלי תזוזה מצדו הוא הרגיש חתיכת מתכת פוגעת בו כמו ברק
מפלחת את ראשו, כמו ההבזקים לפני החיזיון.
הוא פקח את עיניו ושם לב שהוא נמצא בחדר, מולו ישב על כסא
הפסיכולוג. הקטור ישב על הכיסא המטופל הרגיל, והפסיכולוג על
הכיסא שלו.
הקטור פתח את פיו לדבר והרגיש את שפתיו היבשות דבוקות אחת לשני
בעזרת הדבק המדהים, רוק.
"הבאת את אותה כורסא מהמשרד, אתה ממש דפוק בראש, הא?"
ברק של כאב עבר עליו עוד פעם, הם לא היו לבד בחדר, מעליו עמד
אדם עצום עם עלה. הוא ניער את ראשו והתגבר על הכאב. עם
הסחרחורת הוא המשיך לדבר בקול חנוק "זה היה מתוכנן, אתה לא
עשית את זה סתם..."
פרצופו של הפסיכולוג היה קפוא. דרך אגב, הזקן שלו וגם שערו
גולחו והוא נראה כמו קוף.
"ואוו, הבנת את זה לבד?" הציניות הרגילה, רק שלא היה מי שיקשיב
בדרך כלל הפעם היה. הבריון צחק, כנראה מפחד, או מכבוד, אך
הקטור לא צחק.
"אם היית בודק טוב יותר בתיקייה שלי, היית מוצא שאני חי רק
שמונה שנים. אתה מבין, החלפתי שם, רציתי להיות נקי מסמים,
מהכלא ומהעבר שלי".
הקטור היה המום הוא ידע בדיוק מה הוא הולך לומר.
"הייתי פושע, ואז נהפכתי לפסיכולוג. אבל מה אני יכול לעשות,
כמו בכול סרט פשע טוב, אני רציתי לצאת, אבל הם משכו אותי
בחזרה!"
הוא אמר את המשפט האחרון בשאגה. הקטור צחק, הבריון לא הבין.
הוא שתק.
"אני הבנתי שאתה המרכז של עולם החקירות. אני ניצלתי את הידע
שלי כדי להרוג שתי ציפורים במכה אחת, להרוג אותה, ולסיים
אותך".
הקטור הפנה את ראשו בזלזול, דמעות זלגו על לחייו. הפסיכולוג
הסתכל עליו בעצב והמשיך, "מה שכן, פחדת שלא תוכל להשתמש אף פעם
ביכולת הבלשית שלך, והנה הצלחת". הקטור לא האמין שהוא מתבדח על
הנושא הזה. הוא ניסה להתנפל עליו, אך רגליו היו קשורות ולכן
מעד על הרצפה. הוא ראה את הפסיכולוג מעליו. הוא הרים את האצבע
והצביע על ראשו. בין רגע קיבל הקטור מנת ברזל.
"יש לי שאלה" אמר הכתב וקטע את הדברים של הבלש. בלי לחכות
לתשובה "כן" או "לא" הוא שאל את השאלה. "אם זה היה כל כך
נורא, למה לא ניסית להתאבד?"
הכתב היה מודע לסיכון שהוא לוקח בשאלה הזאת. הבלש היה מרוצה
וזה היה ברור, כול אדם היה רואה את זה.
"כשהגעתי למחשבות האלה כבר לא יכלתי לעשות את זה, אני האמנתי
שאני מציל את האנשים האלה. אך טעיתי".
הכתב היה מבולבל "רגע, אז הרציחות היו באשמתך, בלעדיך הן לא
היו מתקיימות?"
"כן, אני הנגיף. כמו שהבנת, הרציחות האלה מתחילות בי ונגמרות
בי".
הכתב פתח את פיו, אבל בלם את מילותיו. הוא רצה לשאול, אז אם
עכשיו הוא יודע את זה, למה הוא לא מתאבד. אך לא העז, כמה חוצפן
אפשר להיות?
הקטור הרגיש עוד פעם שגוררים אותו ממכונית, הוא לא האמין כמה
שהמדרכה הייתה קרה. מעליו הייתה דלת מכונית פתוחה, שם ישב
הפסיכולוג והוא אמר
"תברח, אני אמרתי למשטרה שניסית להרוג אותי. אני מצטער שהכול
הדרדר למצב הזה, אך אלה החיים. עכשיו אני נפרד ממך, היה לי
התענוג להכיר אותך". הפסיכולוג הושיט את ידו טיפה כדאי שילחץ
אותה, אך מהר החזיר אותה. הוא הבין כמה הוא הגזים, אבל אם היה
מושיט את ידו, הקטור היה לוחץ אותה.
הדלת נסגרה בטריקה חזקה, ותוך רגע נעלמה המכונית.
22
הקטור קם. הוא שם לב שהוא בתחתונים וגופיה. כנראה הם רצו
להוריד ממנו ראיות, או סתם להתעלל בו, אך הוא ידע דבר אחד, הוא
עומד באמצע הרחוב בתחתונים וגופייה, ובנוסף לזה הוא פושע נמלט.
הוא נתן לרגע הזה לשקוע בלבו, ואז התחיל לרוץ לכיוון ביתו,
שהיה רחוק למדי.
הוא רץ כמו מטורף. לא היו אנשים, היו חתיכות נייר שהוא עבר
לידן בלי להסתכל, ואם ראה אותן הן לא זזו, הן היו תמונות
קפואות. הקור הנורא עף על פניו וגופו כמו גלים המכים בסירה
טובעת, אך שרירי רגליו פעלו כמו משוגעים, הדם בשריריו עבד שעות
נוספות. הוא רץ עד שהדם בשריריו כמעט קפא, ואז הוא רץ עוד, הוא
רץ כול כך הרבה וכול כך מהר שהקרקפת שלו כבר כאבה. מחשבותיו
בהתחלה היו של נקמה, אחר כך של הבנה ואחרי זה של עייפות ואז
עוד עייפות ואז המחשבות נגמרו, כי את הכוח הוא היה זקוק לרגליו
החצי מתות.
הוא עלה את הגבעה לביתו, שם הייתה הרבה משטרה וכול צליל הפריע
לו כי חשש שזו ניידת.
הוא הילך על פני האדמה כזומבי רץ, גופו כבר לא היה בחיים, אך
לא היה מת. והוא לא חשב עד כמה זה קרוב לאמת.
לבסוף הגיע לביתו, גופו מת, רגשותיו מתות אך מוחו מצליח לחשוב.
הוא הלך לביתו. השקיות מתחת לעיניו היו כבר סגולות שחורות. הוא
לא יכל יותר ללכת, אז הוא זחל לכניסה לביתו, שם פתח את הדלת,
ואז הוא חשב שילך לשולחן עבודתו ויפתור את הכול. אבל במקום זאת
הוא הגיע לביתו, והתעלומה של החיזיון השני נפתרה, אך החיזיון
הראשון עדיין היה בחיים, ושם הוא עמד כשמולו יושב על הכורסא
שלו הטירון עם רובה ברזל ארוך. הטירון קם במהירות ממושבו וטען
את הרובה.
23
באותו רגע ידע הקטור מה לעשות. הוא ידע איך הוא יברח מהמשטרה,
הוא ידע איך לטפל בטירון, הוא ידע איך לטפל בחייו. הטירון
שיחרר כדור, אך הקטור התכופף. הכדור שרק ליד אוזנו. הוא חשב
שפגע, אבל לא היה לו איכפת. ייקח לו יותר מכדור לעצור אותו
עכשיו. הוא רץ לעבר השידה, רגליו עדיין כאבו מהריצה הבלתי
נגמרת, אך הטירון היה מהיר והוא ירה לו כדור אחד בכף רגלו
השמאלית. הקטור לא התייחס לכאב, הוא הוציא את האקדח מהשידה
(האמת, שהוא נתקע בשידה בגלל שלא הצליח לשלוט במהירות רגליו,
והאקדח נפל מהשידה), ושניהם הסתכלו אחד על השני. במשך כמה
רגעים לא היה אף אחד בעולם חוץ מהם. העיניים שלהם היו ממוקדות
אחד בשני, מי ישלוף ראשון? מי יעז לירות? למרות שכבר ברור
שלטירון לירות לא תהיה בעיה, הקטור שיחרר את הכדור לפני הטירון
והרג אותו. הטירון נפל על הרצפה. הוא גסס כמה שניות, אבל זה לא
שינה. הקטור בכה כמה דקות והמשיך בדרכו, בדרכו לקבור את התיק
הזה.
וכאן נגמר הסיפור של הקטור לפי גרסתו של הבלש.
הכתב היה קפוא. הוא נורא שמח על פיסת המידע הנהדרת, אך גם היה
מלא עצב על גורלו העצוב של הבלש. הם נפרדו בלחיצת יד והכתב הלך
לביתו.
בדרך לביתו מזג האוויר השתנה מהקור שאפף את הימים האחרונים.
הגיעו כמה קרני חום כדי לעשות טוב. לכתב זה לא שינה כלום, הוא
הסתכל על מזג האוויר והוא רק חשב. מוחו היה מלא במחשבות, הוא
הגיע לביתו, אך לא בעזרת מוחו אלא בעזרת רגליו. כן, קורה לו
הרבה פעמים שהוא חושב כול הדרך, מגיע לביתו ולא שם לב שהלך
בכלל.
הוא נכנס לביתו וכמו הבלש התעלם ממשפחתו, הוא עבר אותם בלי
לומר להם שלום. הוא לא ראה אותם, הוא רק ראה כמה חתיכות נייר
שלא זזות. הוא נכנס לחדר העבודה שלו, התיישב בנוחות על הכסא
הלא נוח בחדרו והתחיל לכתוב.
הוא לא ידע איך להתחיל את כתבתו, האם להתחיל בראיון בביתו של
הבלש, האם לא להזכיר אותו, האם לעשות את זה כסיפור ארוך, או
אולי כסוג של אגדה. 'עדיף בעצם לכתוב את זה בצורה בסיסית',
חשב, 'כי ממילא הסיפור מטורף, לא צריך להוסיף לו אלמנטים
אחרים. השיגעון של הסיפור יעשה את שלו'.
הוא כתב חצי כתבה אך הוא לא אהב את התוצאה, הכתבה יצאה יבשה
מידי. הוא פתאום שם לב שהוא היה בחדר חשוך לחלוטין, רק האור
החלש של המחשב נתן קצת צבע לחושך. הוא חשב שהוא כמו בסיפור
מיזרי של סטיבן קינג, הוא בחדר חשוך בתוך מרתף, והמשוגעת למעלה
מחכה להרוג אותו. מחשבות אלה הוציאו אותו מתוך הכתבה, אך הן
נתנו לו רעיון. הוא הולך לעשות את הכתבה כסיפור אימה. לא, יותר
טוב, צ'יזבט.
24
הכתב סיים את הכתבה שלו. כרגיל, העישון של הסיגריה היה הסימן
הברור שהוא מרוצה. העשן מילא את החדר, שהיה כול כך סגור שיצר
כמעט ואקום. הכתב נכנס לחדר השינה שלו במטרה צפויה לישון. אך
הוא לא יכל לעשות זאת, אפילו לא להתקרב לכך. הוא פתאום שם לב
שאין לו סוף ברור לכתבה, הוא לא יודע בדיוק איך הוא "קבר את
התיק" וגם זה לא ממש נראה הגיוני , הרי הייתה לו גופה בבית,
אולי הוא סתם רצה לגרום לו להיראות מפגר?!
הכתב יצא מהמיטה. הוא התלבש ולקח את ארנקו ואקדח. הוא לא
התכוון להרוג אותו, חס וחלילה, אבל כשאתה מדבר עם מישהו על איך
שהוא הצליח להרוג מישהו ולצאת מזה נקי, כדאי שיהיה לך כלי
הגנה, ליתר ביטחון.
הוא יצא מביתו בסערה והתחיל לרוץ לביתו של הבלש. הוא רץ עד
ששריריו התפקרו, עד שדמו קפא בקור, ואז רץ עוד קצת. הוא הגיע
לבניין של הבלש, עלה במדרגות מהר וניצב מול דלתו. הוא לא נכנס.
הוא חשב לרגע, 'אין דרך חזרה, הכול ישתנה אחרי שאני אכנס'. אבל
הוא כבר ידע ככול הנראה מה שיקרה יקרה- הוא מוכן, או לפחות כך
חשב.
הוא לא דפק על הדלת, לא צלצל, פשוט פרץ פנימה. מולו ראה את
הבלש יושב על הכורסא האהובה שלו. הוא היה מגולגל כמו כדור ובלי
להרים את ראשו אמר "כמה צפוי, הכבוד המקצועי החזיר אותך
אליי".
הכתב נראה כעוס, עיניו היו מלאות דמעות. הוא רץ כול כך מהר
שהקור שרף בעיניו. הוא התקרב אל הבלש, מתנשף כמו מטורף, הוא
התיישב בספה לידו. הבלש לא הרים את הראש, עדיין ככדור.
"אני יודע ששיקרת לי, זה לא הגיוני, אני לא בהכרח אכניס את זה
לכתבה", הבלש צחק, אבל ניסה להסתיר זאת, "אבל אני רק רוצה לדעת
את האמת".
הכתב המשיך והתחיל לדבר בקול עמוק ועצוב מהרגיל, כאילו הוא
בולם את הכאב "אתה מבין, אנשים בימינו הם כמו צבים, אתה לוקח
שני צבים באותו גודל, שם אחד בתוך מיכל קטן והצב יישאר קטן.
אתה שם את הצב השני במיכל גדול והצב מתאים את גודלו לגודל
המיכל".
הכתב לא אמר דבר, הוא ידע שהבלש חשב על המשפט הזה הרבה, הוא
ראה את הבלש יוצא מהכדוריות שלו כמו חייה פצועה לאט, מותח כול
שריר ושריר עד שלבסוף התיישר לחלוטין.
"נכנסתי לדירה שלי. הטירון היה שם, הוא ניסה לירות עליי אבל
אני התחמקתי. הוא ירה לי כדור בכף רגלי השמאלית, ואני נהפכתי
למשותק. הטירון רכן מעליי והתחיל לדבר איתי, הוא הסביר לי שהוא
רואה חזיונות. הוא רואה אנשים מתים, הוא לא יודע מה קורה, הוא
פחד" ודמעה ירדה על לחיו של הבלש "אני הרגעתי אותו, אך הוא לא
היה מוכן להקשיב, הוא לקח את האקדח וירה לי בחזה".
הכתב לא הבין מה קורה, אבל הוא כאן חי. הכתב פתח את פיו. עברו
בראשו כול כך הרבה שאלות, אבל רק זה יצא מפיו "רגע, אבל אתה
פה? אז מה קרה בהמשך, הקטור?"
הבלש התרומם מכסאו והפך את השולחן, "אני לא הקטור!" הוא נשם
טיפה והמשיך "אני הטירון. הקטור ניצל אותי, הוא העביר לי את
החזיונות. איך אני יודע מה עבר עליו, אתה שואל? אני אספר לך.
הוא אמר לי. לפני שירית בו הוא סיפר לי כול מה שעבר עליו בימים
האחרונים. אתה יודע מה המשפט האחרון שאמר לי כשהוא גסס? הוא
אמר לי "זה קשה מאד, אני מעביר לך את זה עכשיו בגלל שאני עייף
מלחיות מוות ומלברוח, אם כי אני בטוח שאכשל בכך, רק עצה קטנה-
הסמים עוזרים." ואז הוא מת".
הכתב ממש היה בשיא הבלבול של חייו, הוא לא הבין כלום "מה? אז
מה הקשר אליי? ולמה לא אמרת לי את האמת?".
"האמת היא שאני לא ידעתי על זה שאני הורג את האנשיםץ במשך עשר
שנים חשבתי שאני עושה מצווה, אבל אז הגיע אליי האסיר. הוא היה
בגוף שונה מאשר הגוף שהוא דיבר עם הקטור. הוא הסביר לי שאני
בעצם הגורם לרציחות, אבל זה לא שינה לי הרבה, אני לא יכלתי
להפסיק. אבל עכשיו אני שם לזה סוף".
הכתב התרומם מכסאו, הוא אמר "רגע, למה את מתכוון, מה הקשר שלי
לכול הסיפור?"
הכתב הנמיך את גבותיו. בשלב זה כבר חשב שהכתב יבין את הכול.
"אני הרובין הוד שלך, אני הצלתי אותך באותו יום". עיניו של
הכתב נפתחו לרווחה, כמעט יצאו מחוריהן. "אני לא רציתי שזה
יקרה, אבל אני לא יכול לסבול את זה יותר. אתה מבין, אני
התרגלתי לראות אנשים מתים. בני אדם כצבים יכולים להתרגל לכול
מצב. אני התרגלתי לראות מתים, עד עכשיו זה לא נראה לי כול כך
מוזר".
ככתב היה עצבני וידו התהדקה על הקנה "רגע, אז למה שלא תתאבד,
למה אני צריך להסתגל למוות, למה אני צריך להרוג אותך, למה אני
צריך לקבל את הנגיף, למה שאתה לא תתאבד?!".
את המשפט הזה לעולם לא חשב שיגיד. הבלש שם את ידו על הכתף של
הכתב והרגיע אותו. הוא הושיב אותו בחזרה על הכורסא, אך הוא לא
היה מוכן, הוא התרומם ישר. הבלש הפנה את גבו אליו ואמר בקול
חנוק: "שתי סיבות, האחת, אתה צריך להבין שאני עושה משהו טוב
כאן. אני מנסה להציל הרבה אנשים, אך אני לא אוכל להתאבד, אני
ראיתי כול כך הרבה אנשים מתים, אני גרמתי לזה, לא מגיע לי את
הכבוד של לגמור את החיים בקלות כזאת. הסיבה השנייה, אני לא
מוכן לצאת האדם הטוב בסיפור, אני לא מוכן לצאת הקדוש המעונה,
כי אני לא. נכון, לא השתמשתי בסמים כמו הקטור, אבל אני כבר
התרגלתי לראות את החזיונות. אדם שהסתגל למצב הזה לא צריך לצאת
גיבור. אני לא מוכר לך את הנגיף הזה, אני נותן לך להיות האדם
הטוב, אני נותן לך את האפשרות להציל חיים של מאות אנשים".
הכתב לא האמין למשמע אוזניו, הוא בכה, אך לא הוציא הגה מפיו.
הבלש עדיין היה עם גבו אליו, אך הכתב לא עשה כלום, הוא התיישב
על כסאו.
"אתה לא הולך להרוג אותי?"
הכתב העלה חיוך חצוף על פניו: "לא, אתה אדם נורא, לא מגיע לך
למות..." הוא בכה והמשיך, "מגיע לך לחיות, בפחד" הוא לא האמין
לשמע דבריו. הוא קם, שלף את האקדח מכסו וכיוון אליו. הבלש
במהירות בזק גם שלף את אקדחו.
הכתב נראה מופתע "חשבתי שזה מה שאתה רוצה".
הבלש נראה כעוס, כאילו הביא לעצמו עכשיו סטירה. "לא, אתה
צודק".
ושם בחדר הזה עמדו שני אנשים מכוונים אחד על השני. זאת לא
הייתה הסיטואציה הרגילה, כמו בסרטים או באגדות, הם כיוונו את
אקדחם מתוך רצון לעשות מעשה טוב, כן, כול אחד מהם ידע שברגע
שהוא הורג את השני הוא מציל אותו מחיים שעדיף למות אותם, וכך
לכמה רגעים עמדו שם שני האנשים מכוונים אחד על השני במטרה
להציל, לא להרוג.
25
הבלש חייך חיוך עצוב, "אנחנו יורים בשלוש".
"אני אספור" אמר הכתב בקול רגוע מהצפוי.
"אחת"
"שתיים"
"שלוש"
ירייה אחת נשמעה בחדר.
הכתב ירה והרג את הבלש. הוא הסתכל על גופתו, כמה שהוא נראה
עלוב. אך מחשבותיו נקטעו, הוא פתאום הרגיש גל של עוצמה עובר
לאורך כול גופו. הוא צעק צעקה שכנראה אף אחד לא יכל לשמוע, כול
גופו כאב חוץ מהכתף שלו. הוא התמוטט על הרצפה.
כעבור מספר רגעים קם. הוא הרגיש חזק, חזק כמו איזה אל, חוזק
אדיר הוא הרגיש, חזק כמו אלוהים. הוא ראה את הגופה של הבלש.
הוא הרים את האקדח שלו ואז ראה שלבלש לא היו כדורים. הוא הבין
למה, הבלש רצה לעמוד מול האדם שנראה לו נכון, ורק אז לתת לו
להרוג אותו.
הוא הסתכל לתוך האקדח הריק לכמה שניות. הוא הרגיש את הבדידות
באה ביחד עם הכוח הרב שהרגיש.
הכתב הרגיש מעט מרומה, אך הוא ידע שזה לטובה. הוא לקח את האקדח
שלו, הכניס לתוך פיו ולחץ על ההדק. ואז במקום שיבוא שחור, בא
לבן, לבן מדהים וחזק, לבן מסוג אחר.
26
בוקר. השמיים לבנים. יום מדהים ביופיו, גן עדן בשמיים, ובתוך
דירה נמצאות שתי גופות, האחת של בלש מאד ידוע והשני של כתב
מוכר. אף אחד לא ממש יתגעגע אליהם, אף אחד לא יידע למה מתו, אף
אחד לא יידע כמה חיים הצילו, האחד שיידע הוא אדם. האמת, לא
בדיוק אדם, הוא יותר רוח, לרוח הזאת יש הרבה גופים והרבה שמות,
אבל אף אחד משמות אלה לא ממש הולם אותה. אותה אישיות ידעה על
הסיפור הזה, אני פה רק כדי לספר אותו.
אני רוצה להודות לאוהד כברי, כי בלעדיו לא הייתי כותב.
|
