הרכין ראשו בחן נרקיס,
לבחון בבואתו.
מראהו את ליבו התסיס-
עוד לא ראה כמותו.

ליחשו לו אז האזובים,
קולם זוחל, מזהיר:
"הן לא לעד יפרח נרקיס בהדרו,
תקיץ השמש, וייבשו עלי נזרו".
בתשובתו צחק, זוקף ראש טמיר:
"ואם בנרקיסים נפלה שלהבת,
מה אכפת לאזובי הקיר?"

החום הצחיח הכה, לא ריחם
על ראש הנרקיס הקמל.
מפנה את קנהו, יבש וקמוט
למבט אחרון באותה השתקפות,
מהדרו נותר רק צל.

בני-אזוב צחקו ברעה מסביב,
לקול לחישתו:
"עוד נתראה אהובי",
בנשימה לפני מותו.

ובחורף עם בוא הגשמים
קול שוכני אגם בתדהמה נמוג
כי מפקעת רדומה עלה
עלם
פניו עזים כפני נרקיס,
גופו- גבעולו הענוג.
פסע מעדנות, עיניו ליטפו את עלים, וברגליו הארוכות
רמס האזובים.
"לא נסבול פלישה של אף שרך,
כאן יפרחו רק נרקיסים!"
פתאום כרע על הגדה, פניו לעומתו
רק לכבודו היה מוכן
לכפוף את קומתו.
הנמיך פניו אל ראי-המים הצחור
נשק  לשפתי תאומו ארוכות
לחש רכות: "חזרתי אליך..."
והוא ענה: "ידעתי שתחזור".