לב.

ואיפה את היית כשקפצתי לירח שלי?
כבליקוי חמה אדיר, ראיתי את זוהרך מבעד למטרה העומדת מול
עיניי, ואת, בתורך, כנראה התרשמת שאליך ניסיתי להגיע. כל-כך
אופייני. כל-כך נכון. עמדת שם, מאחורי הירח, והבטת, ספק
משועשעת ספק מאויימת מהניסיון חסר התועלת. ולמרות מבטך המאיים,
ולמרות יופיך המסנוור, ולמרות שידעתי שהיית שם מאחוריו, מאז
ומעולם, קפצתי אל לעברו. קפיצה נואשת, כאדם טובע כשכיסיו מלאים
בסלעים הגדולים כליבו, כירחו. ואף על פי כן, קפצתי.

ואיפה את היית כשנגעתי בירח שלי?
האם בכלל ראית אותי, מאחורי מה שהתיימרתי לתפוס כירח? רגע, הנה
את מאחורי, בוחנת היטב את השרשראות שכובלות אותי לקרקע, כליאי
ברק לשימוש כולם. כולם מלבדי. ובעוד את בוחנת את החוליות
החלודות מתיעוב עצמי, בעוד אני מתקרב עוד ועוד אל היעד שנראה
כל-כך בלתי מושג, כל-כך מגוחך, עד שהיה יותר מציאותי מכל מה
שחוויתי אי פעם, הנפת אצבע בודדת, ופרטת על כבלי ליבי. סערה
עלתה בי, סערה שאיימה להטביע אותי במים בלתי נראים, בגלים
סוחפים של רגש, עצומים כל-כך, עד שאפילו את הלכת בהם לאיבוד.
לא! לא אתן לך, לך או לכל אחד אחר, ובטח שלא לי, לעשות את זה.
מעכשיו כאבי הוא רכושי שלי. כבלי הם אני, עצמיותי, שלי הם! אחת
אחרי השניה הרגשת איך החוליות מתפרקות תחת מגעי הבוחן, האוהב,
המתעב. הנה זו שאת הוספת, והנה זו שהוספתי אני. כל אחת וסיפורה
הוא, אלפי סיפורים קטנים שנפרמים ללא שליטה, ובתוך כל זאת,
בתוך טירוף שנראה כאשליה מתוקה שלא נגמרת, נגעתי בירח.

ואיפה את היית כשהכאבתי לירח שלי?
את עמדת והתבוננת, מוקסמת, כתמיד, מהמעגל האכזרי. ממני, לירח,
עונג שהופך לכאב שהופך לעונג, שמתגבר ומתגבר ומתגבר, עד שנדמה
שהעולם כולו אינו יכול להכיל דבר מלבדי, ירחי, וכאבי. ולפתע,
כבר אינני מכאיב לעצמי, או לך, ירחי לא שלי עוד, הוא סתם עוד
ירח, תלוי לו שם, אדיש לכאבי. ומשום שאני כבר לא מרגיש את
הכאב, אני חובט בו שוב ושוב, בכעס, בשנאה, בידיעה שאני הבאתי
לזאת. ושוב המעגל מתגבר, והפעם העונג בא מיצר ההרס, הנקמנות
המחליאה במתיקותה, עוד ועוד ועוד, עד שהירח לא יכל עוד. ורגע
לפני שהעולם התמלא ברעש נוראי, כאלפי קולות מעונים, הבוכים על
אלפי סיפורים שנפרמו באלפי דרכים שונות של ניכור, רגע לפני כן,
בשקט המקודש של העומד לבוא, היה נדמה לי ששמעתי אותך. אם הייתה
זו קריאה או קריעה, שמחה או עצב תהומי, לא אדע.

ואיפה את היית כששברתי את הירח?
שם כמובן, כמו תמיד, נכונה מראש לעשות את שעלייך לעשות. שוברת
אותו רגע אחד לפני. גוזלת ממני את הדרך היחידה שלי להגדיר את
הסובב אותי - בהרס, בעצב. באומללות. וכשעשית זאת, הפכו אלה
להיות העצב שלך, ההרס שלך. האומללות שלך.

ואיפה את עכשיו, כשאבד לי הירח?
האם את מנסה להתנקם בי? לגרום לי לשלם על הנסיון הנועז? או
אולי את מבכה את גורלי? את רואה אותי? מתבוננת בחיים שהשארתי
לעצמי? את יכולה לדמיין חיים בחשיכה תמידית, קרה ובודדה עכשיו
כשאין בה ירח להאיר ולנחם, מופרעת רק על ידי דמותך המסנוורת,
החורכת את עיני עכשיו כשאין לי ירח להצל עליהן?

וודאי שלא. מה לך ולכל זה? את בטח קוראת איזה רומן לאור מנורה
או נחה בצילו הצונן של עץ כלשהו. את כבר מזמן מסתדרת בלי הירח
שלך. ואם את למדת, אז אולי, רק אולי, גם אני יכול.