אני חייבת להתוודות. נפרדתי ממנה. זה די קשה, כי אני מחוברת
אליה סנטימנטלית. היא הייתה חברה טובה שלי. נאמנה, ולא
בוגדנית. לא שקופה מדי, ולא מלאה מדי. קלילה כזאת. תמיד נשאתי
אותה ליד הלב. לא סגרתי אותה חזק מדי.
מינואר אנחנו ביחד. פגשתי אותה בשנקין, הלכתי עם כמה חברות
לשופינג. ברגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שהיא האחת בשבילי. היא
תחליף את זו הקודמת, שכבר ממש לחצה לי על הלב אז זרקתי אותה,
שנה אחרי שפגשתי אותה.
(הקודמת הייתה הראשונה שלי. היה לה צבע עור כזה, משהו יפה! היא
הייתה מושלמת, רכה, וכל כך מושלמת, אבל אני גדלתי והייתי חייבת
לזרוק אותה.)
אז בשנקין ראיתי אותה. היא התאימה לי בול. היא בחרה בי מבין
החברות שהיו איתי ואני בחרתי בה מבין אלו שהיו לידה. היא הייתה
נאמנה, עקשנית, וחזקה, עם זאת, לא איבדה מהרוך שלה, שהקיף אותי
מכל מקום. ראתה את כל אברי האינטימיים, חוותה מה שאני חוויתי,
היא גרמה לי לזהור, ייחדה אותי, הייתי מאוד שמחה איתה. אהבתי
אותה, וטיפחתי אותה. קניתי לה סבון מיוחד, במיוחד בשבילה,
ודומותיה. איך אוכל לא להתגעגע אליה? היא הבליטה חלק ממני.
השתלבה יפה במלתחה שלי.
בכאב רב, אני נפרדת גם ממנה. אני מזילה עליה עכשיו דמעה. היום
ראיתי חדשה שתחליף אותה, ותפצה על הכאב שזו גרמה לי. גדלתי
שוב. התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה! היא כל כך מדליקה! מיוחדת
כזו, שונה מהאחרות. לא חשבתי שאני עוד אמצא לעצמי אחת מושלמת,
והנה היא באה. שמתי על עוד אחת מהן עין אבל היא לא ישבה עלי
טוב.
אני מוכרחה לומר, שהחזייה של היום מתאימה לי הרבה יותר מזו
בצבע גלידת-פיסטוק, זו שאני נפרדת ממנה עכשיו. לא אשכח אותה
לעולם, היא שירתה אותי נאמנות, ואפילו בשיעורי ספורט. כן, היא
ייחדה אותי, וגרמה לי לזהור, אבל גם זמנה עבר, גם היא הגיעה
לשלב של מחיצה וחנק, וגם אני גודלת.