אני רוצה לומר לפעמים, שאני כבר לא חולמת עליך ועלי. אני רוצה
לפעמים, שזה יהיה נכון. לעיתים אני מגלה בעצמי דברים, שלא
ידעתי, שיש בי. אבל מה שקורה לעיתים יותר קרובות, זה שאני
מרגישה ריקנות. אני מרגישה כלום. או ליתר דיוק, אני לא מרגישה
כלום. כאילו אני רוצה הפסקה מהעולם ולישון חורף או שניים. אני
כבר לא אותה אחת ,שהייתי לפני חודשיים. אני, את האופטימיות שלי
שחקתי ושחקתי, עד שלא נותר זכר ממנה. סימן ההיכר שלי- הצחוק
הגדול המתגלגל והקולני, נעלם, אין לי סיבות ממשיות לצחוק. אני
צוחקת מתוך הכרח, בשביל לעודד את עצמי, אבל הצחוק המזויף הזה
עוד לא הביא אותי לשום מקום.
לאחרונה חצי מהסביבה הקרובה שלי נתקפה בדיכאונות כרוניים, שאני
צריכה להוציאם מהם, כי אני הרי זאתי, שתמיד אופטימית. אני כבר
לא. אני לא לומדת לבחינות שלי, זורקת אותן אחת אחת לרשימת
דברים, שנפטרתי מהן. רשימת הדברים, שעשיתי כדי לצאת ידי חובה.
אפילו הכתיבה, המרגוע שלי, מקום המפלט, כבר לא מהווה גאולה
מהדיכאון.
אני כבר לא מאוהבת באדם, שהלכתי שבי אחריו כבר שנתיים כמעט,
כבר לא שואפת לכלום. ואף אחד לא רואה, כי אני אופטימית ודואגת
לצחוק את הצחוק הקולני והמתגלגל שלי לפחות 5 פעמים ביום, שלא
ישימו לב, שאין לי חשק. אין לי חשק לקום מהמיטה בבוקר, אני כבר
שבועיים לא מתקשרת לאף אחת מהחברות הטובות, וכשהן מתקשרות
לשיחת טלפון היומית- אני נפטרת מהן בתירוץ, שאני לומדת. אני
כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אני, שתמיד שאפתי ליותר, לא
שואפת יותר, רק חולמת, שיהיה לי חשק לקום מהמיטה מחר בבוקר
וללמוד, לא לזרוק את עצמי ככה.
אולי זו מן תקופה כזאת, שבאה ועוברת. סביר להניח, שכן. ואני
בטיפשותי מקווה, שהכתיבה תהווה את הקתארזיס שלי ואני אקום
מהמחשב חדשה ורעננה, מלאה באנרגיות. ובכן, זה לא גורלי. גורלי
הוא לפקשש מחר את הבחינה שלי ואת זו שאחריה. אני על המסלול
לאכזבה עצמית. להתאכזב מעצמי זה הדבר הכי נורא, שאני יכולה
לעשות לעצמי, כי אז רגשות החרטה והאשם לעולם לא יעזבו ועוד
עשרים שנה אני עדיין אשב ואחשוב למה לא למדתי לבחינה הארורה
הזאת.
הנה, אני מרגישה אותם מגיעים, הרחמים העצמיים, הם מתקרבים
ומכים מהר וחזק ופתאום לרחם על עצמי זה הדבר הכי הגיוני, שיש
לעשות כרגע. ולכתוב זה לא אחד מהם.